|
|
עמוד:י
שהושיטו אחי איוב לאיוב , עזרת העם היהודי ליהדות אירופה . אולם אין קשות מהשאלות שהועלו על איוב עצמו , ואולי אף נגד איוב עצמו , שאלות אשר אלו המבקשים להשיב עליהן עלולים למצוא עצמם גוזרים במובלע משפט רטרואקטיבי על הקרבנות . השאלה הראשונה מסוג זה בשאלה לפני יובל שנים מנקודת מבטה הציונית של ארץ ישראל הלוחמת ובשעה שהארץ טרם הספיקה לכסות את הדם , והעולם עדיין התעלם מהשואה . הגבורה נתפרשה אז בדמותו של מרד גטו ורשה , וטענות נוקבות נשמעו על העדר ההתנגדות של הקרבן היהודי להשמדתו בידי הצורר הנאצי . ואילו היום אנו מתמודדים עם שאלה איומה , המועלית באופן פרדוקסלי מנקודת המבט ההפוכה . עתה אנו נשאלים : למה נרצח הקרבן ? אמנם סברנו מאז ומעולם שהוא נרצח בגין היותו יהודי , אך היום , בעידן הפוסט מודרני והפוסט ציוני , כאשר העולם קובע ימי זיכרון לשואה , מלמדים אותנו שהקרבן נרצח בגין היותו "אחר . " ויקטור פרנקל אמר שגילוח אסירי המחנות היה אקט סמלי שבא לבטא את העובדה שהכל נלקח מהם . יובל שנים מאוחר יותר נלקח מהם גם "רכושם" האחרון , זהותם היהודית , והיא מוחלפת עתה בתווית אימפרסונלית של היותם "אחר . " אבל אם דווקא היהודים יוחדו להשמדה בידי אויבי האנושות , הרי שבכל זאת יש משהו ב " בחירת ישראל . " גם משריד זה של האקסקלוסיביזם היהודי באה תווית ה " אחר" לשחרר . אך הקרבנות היו יהודים , ואם ההיסטוריה חייבת להכיל גם את קולם של קרבנותיה , בוודאי אין למחות את נקודת מבטם כיהודים , את נקודת מבטם היהודית . להבדיל מספרים אחרים העוסקים בשואה מנקודת מבט דתית , עמו אנכי בצרה אינו מתמקד בסוגיה התיאולוגית הקשה של "הסתר הפנים" ( שלה הקדיש ברקוביץ את ספרו אמונה לאחר השואה ) אלא מתעמק דווקא בקרבנות ובהתנהגותם ברגעיהם הטרגיים ביותר . ברקוביץ אינו נרתע
|
|