|
|
עמוד:ט
הקדמה מאת שלום רוזנברג בעשורים האחרונים הופנתה תשומת לבנו לכך שספרי ההיסטוריה הקלסיים נכתבו מנקודת מבטם של המנצחים והחזקים . הנדכאים , המנוצלים , המושמדים - הם נותרו אילמים , ופעמים רבות מדיי גם שמם וזכרם אבדו . כותבי דברי הימים קיבלו את פסק דינה של ההיסטוריה על כל אכזריותה , וכך מלבד הכוח , הוענקה למנצחים גם השליטה על הזיכרון . אך קיים גם ערעור על "פסק דינה של ההיסטוריה" והוא מצוי בארון הספרים היהודי הקלסי . לאחר המקרא , ובייחוד לאחר חורבן הבית השני , כתבו אבותינו על תולדותיהם כרוניקות וקינות רוויות בדמעות ישראל , דמעות שהקדוש ברוך הוא שומר וסופר : "שימה דמעתי בנאדןל הלא בספךתןל " ( תהלים נו : ט . ( גם הספרות היהודית על השואה , אשר גם עמו אנכי בצרה נכלל בה , נכתבה כך , מנקודת מבטו של מי שנמנה עם " הצד השני " של ההיסטוריה , צד הקרבנות , צדו של איוב . מטבע הדברים , היסטוריה הנכתבת מנקודת מבט כזאת מעוררת שאלות חדשות רבות אשר מופנות עתה גם לעבר ציבור הקרבנות עצמו . שאלה שעדיין מטרידה אותנו עד עצם היום הזה ורודפת את "אחי איוב , " אם נשתמש בלשונו של ברקוביץ , נסבה על אודות מידת העזרה
|
|