|
|
עמוד:10
בילדותי , מדי שבת בבוקר , כמו נערים יהודים רבים ברחבי העולם , המשתתפים וממשיכים להשתתף בבתי כנסת אורתודוקסיים בתום התפילות , נהגתי לשיר את שיר הכבוד . היה זה בעבורי תמיד רגע מיוחד , כיוון שקולי היה במרכז התפילה , וכך אף הכינו אותי לשמש בתפקיד מרכזי בקהילה כמבוגר . במשך חודשי הקיץ של נעוריי , כשנסעתי מעיר הולדתי ניופורט ניוז , וירג'יניה , וביליתי את החופשה עם סבי וסבתי מצד אמי בקיימברידג , ' מסצ'וסטס , נהגתי ללכת מדי שבוע עם דודי הארי לבית הכנסת . שם , ממש כמו בניופורט ניוז , הייתי עולה לבימה בתום התפילה ושר את המילים "אנעים זמירות , '' שבהן נפתח שיר הכבוד . תוך כדי השירה הייתי סורק את יציע עזרת הנשים ומחפש את ה'בובע' ( סבתא ) שלי , שישבה תמיד בקצה הימני של עזרת הנשים . חששתי מעט כי בשל רצונה העז לשמוע כל מילה , היא עלולה להתכופף יותר מדי מעבר למעקה העזרה וליפול למטה אל רצפת בית הכנסת . למרבה המזל זה לא קרה מעולם . בכל שבוע , כששרתי את מילות שיר הכבוד , הייתי רואה דמעות מתגלגלות על לחייה . דמעות אלה לא חדלו להדהים אותי , אם כי בובע ואני מעולם לא שוחחנו עליהן . הנחתי בפשטות שדמעותיה משקפות את הנחת ששאבה מעצם השתתפותי בטקס , ומהשמחה שהיא ודאי חשה כיוון שזמרתי המחישה לה כי המסורת היהודיה שהיא אהבה כל כך הועברה מאדמת מזרח אירופה ונשתלה בחופי אמריקה . עם זאת , עתה כבר אינני בטוח שהשקפה זו היא הפירוש היחיד לדמעות סבתי . ככלות הכול , הבובע שלי היתה אישה נבונה ובעלת כושר ביטוי , ובתה , אמי , היתה ידענית בעברית . קולותיהן היו ערבים , ועודני מחייך כשאני נזכר במוזיקליות ובמקצב מילותיהן . ואף על פי כן , היה מקום אחד - בית הכנסת - שבו קולותיהן נידונו לאלם . הן ואחותי , שלא כמו אחי וכמוני , לא יכלו לעלות לבימה . אולי משום כך בכתה סבתי , ועל כן התכופפה הרחק אל מחוץ ליציע . ייתכן שחשקה בזכות פשוטה שהיתה צריכה להיות לה - היא רצתה להשתתף בשיח הקהילה שלה . פמיניזם יהודי לא יישאר ללא ביקורת . כמה מבקרים יתווכחו בלי ספק עם קביעותיו . עם זאת , איש לא יטעה באהבה הגודשת דפים אלה . איש לא יכחיש את האינטליגנציה , הידע והיצירתיות של רחל
|
|