|
|
עמוד:7
הקדמה מאת דיוויד אלכסון המסורת היהודית מייחסת ללשון הן כוח והן קדושה . היהדות מזהה את הדיבור - המילה - ככוח בורא . מחבר תהלים , במילים הכלולות בתפילה היומית בסידור , מצהיר : "ברוך שאמר והיה עולם . " המילים הן גם אמצעי של התגלות . האל דיבר אל ישראל בסיני , ולעשרת הךברות מתייחסים במסורת הרבנית כעשרה מאמרות . המילים הן כל כך יקרות , עד שספר בראשית קובע כי ייחודו ועליונותו של המין האנושי הם במתת הלשון שחנן אותו האל , להבדיל את אנושיותו מכל שאר צורות החיים . מילון הפילוסופיה , במסורת היהודית הימי ביניימית , מכיר בתפקיד המקודש המיוחס ללשון ולדיבור ביהדות על ידי זיהוי האדם כמדבר - מי שמסוגל לדבר . באמצעות הדיבור כולנו מציעים דבר מה - שהוא כולו שלנו - לזולת . הדיבור מאשר את קיום ה'אני . ' בו בזמן , הדיבור חותר לתשובה מן הזולת . מילים מספקות בסיס לקהילה כיוון שהן מאפשרות דיאלוג בין אנשים . כאשר קהילה מעניקה ליחיד או לקבוצה זכות להתבטא בפומבי , הרי זה ציון לכך שהקהילה מעניקה מעמד שווה לאותם אנשים . לעומת זאת , כאשר קהילה משתיקה או מוציאה מן הכלל יחיד או קבוצה , כשהיא רואה בהם אנשים שאינם רשאים או מורשים לפנות
|
|