מבוא

עמוד:13

אך כאמור לעיל ובמבוא לכרך האנתולוגי , אין אלה פני הדברים בספרות . אם נתבונן לא בחברה הישראלית בכללותה ולא בנוער , אלא כמשוררים ובסופרים העבריים החיים ויוצרים במדינת ישראל , ניווכח שהם לפחות מעולם לא ויתרו על הקשר עם המקרא , על אף שיחסם אל המקרא הוא לעתים קרובות ביקורתי והאמביוולנטיות שהם חשים כלפיו מחריפה . להימשכות זו של הקשר אל המקרא נודעת משמעות תרבותית לא פחות מאשר להתרופפות שמתגלה בחברה שמחוץ לספרות , ובמידה שיש בחברה אנשים שהם קוראי שירה - ייתכן שלקשר של השירה אל המקרא נודעת גם השפעה חברתית . אמנם מרבית המשוררים העבריים המודרניים אינם ספוגים בלשון מקראית כביאליק וכמשוררים אחרים מדור התחייה או מהדור שיצר בארץ במחצית הראשונה של המאה העשרים , אבל גם משוררים שלא ספגו את העברית שלהם ישירות ממקורותיה הספרותיים , מהמקרא ומהמדרשים , ושלא הטמיעו לקרבם את לשון המקורות הספרותיים מטעמים שונים ( כגון מהטעם שהעברית שלהם היתה לשון דיבור טבעית , או מהטעם של שינוי הנורמות השיריות והמעבר מלשון גבוהה ללשון פשוטה ופרוזאית ) - גם הם מבטאים זיקה עמוקה אל המקרא . זיקה זו מתגלה בשירתם ביחסם אל תוכני המקרא - אל דמויותיו , אל סיפוריו ואל אמירותיו הרעיוניות - שמתבטא בשימוש אינטנסיבי גובר באלוזיוה שאינן בהכרח לשוניות . כפי שניתן להיווכח מהשירה העברית הבתר מקראית , האלוזיה המקראית לצורותיה - וצורות אלה כוללות שימוש במקרא בין בדרך ה"שיבוץ" של לשונו בין בדרך של רמיזה אל תכניו - למעשה מתקיימת בשירה העברית בכל הדורות מאז הפיוט הקדום . השירה העברית בימי הביניים , שבה שלט "הסגנון השיבוצי , " הפעילה כידוע לא רק "שיבוצים" מסוגים שונים של לשון המקרא ( שיבוצים מסוג הציטוט , החיקוי ההומוריסטי והפרודי ועוד ) אלא גם "רמיזות" מקראיות , שלא נקטו ניסוח מקראי , ואלה לא גרעו מהערכת השיר . הוא הדין בתקופות היותר מאוחרות : בשירת איטליה , בשירת ההשכלה . 9 על הסגנון השיבוצי , על סוגי השיבוץ ועל הרמיזה בשירת ימי הביניים - ראה : פגיס , , 1976 עמ' . 77-70 וכן : שירמן , תשנ"ו , עמ' . 54-47

משכל (ידעות  ספרים)


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר