|
|
עמוד:9
ראשית דבר מספרים על גורו הודי שישב ארבעים שנה במערה במעלה ההר וחשב על משמעות החיים . ארבעים שנה לא בא בין בני אדם ולא עשה כמעשי בני אדם אלא רק ישב וחשב . מדי שבוע היו תלמידיו מניחים ליד פתח המערה מעט אוכל ויורדים שלא להפריעו . יום אחד , חיכה בפתח המערה פתק קטן בכניסה ובו נכתב : "מצאתי את משמעות החיים . מחר ארד מן ההר . " למחרת הגיעו אלפים מתלמידיו של הגורו וטיפסו להר לקבל את פני מורם . שכם אל שכם התאספו בהערצה שאין לה גבול לאיש שבילה ארבעים שנה בבדידות וגילה את משמעות החיים . הגורו יצא מן המערה , שקט ועניו כדרכו , ואט אט פסע בשקט ובמתינות במורד השביל . תלמידיו הקרובים שהלכו בצמוד אליו לא יכלו להכיל עוד את סקרנותם . "מהו הסוד " ? עלתה הלחישה , "מהי משמעות החיים , " ? " החיים ? מה הם הביט המורה בתלמידיו ודממה התפשטה בקהל הגדול . אמר המורה , "החיים הם מעיין . " " מעיין " ? עבר רחש בין השומעים . "מעיין " ? הרחש הלך וגבר , "למה מעיין ? מה פתאום מעיין ? איך ? מה " ... ? הביט המורה בתלמדיו ושאל בנחת "לא ... ? לא מעיין " ?
|
|