|
|
עמוד:212
שההלכה בדרך כלל מאמצת שיטות שקולות וסבירות למימוש הערכים שהיא חותרת אליהם . גם אם מטרותיה של התורה הן אידיליסטיות , הרי ששיטותיה להשיגן הן פרגמטיות . ואמר הרב קוק : "דע שהסברא הישרה היא לעולם יסוד גדול בדין . [ ... ] ע"כ לעולם אנחנו צריכים להגיע למרכז היושר [ השכל הישר . " [ 27 חז"ל למדו היטב את דקויותיה של ההתנהגות האנושית . הם ידעו כי אדם יכול , בכוח רצונו , להכשיר את עצמו לחוות אהבה חדשה , חדוה חדשה ומשמעות דתית חדשה בכל פעולה שדורשת ההלכה , גם כשרוחו דוויה ומיוסרת . עם זאת , היתה לחז"ל "הסברא הישרה" לדעת , שכאשר אדם או סמכות כלשהם כופים חוקים על אדס אחר , ובכך שוללים ממנו את חופש הבחירה בשם דוקטרינה שהוא עצמו אינו מסכים עמה , לא יצמחו מכך שום מוטיבציה דתית או אופי דתי שיש בהם כדי להועיל . אם מבינים את מאמר חו"ל "מתוך שלא לשמה בא לשמה" כעצה להמשיך בקיום מרצון של המצוות אפילו בהיעדר כוונה , הרי שהניסיון הישראלי המודרני אינו סותר אותה . אלא מצביע על היעדר תבונה של הפוליטיקה הדתית הסמכותנית . היהדות הקלסית יוצאת מהנחה שקיים אידאל מטפיזי ומוסרי של החוויה האנושית . היא גורסת כי אדם מממש את הווייתו הנעלה ביותר כשהוא מתייחס לרצון האל ומציית למצוותיו . מבחינה פילוסופית , התורה מחויבת להמשגה זו של החירות החיובית , החירות הסובסטנטיבית . אולם בפועל , קיימת האופציה לנקוט מדיניות של סובלנות : כזו שאינה נוהגת התערבות וכפייה כלפי יהודים הפועלים על פי רצונם , כל עוד חופש הפרט שלהם אינו גורע מזכויותיהם בברכת שמים , וברכה פחותה מזו תחול גם על מי שנמנעים ממלאכה ממניעים נעלים פחות . העובדה שזהו מנהג ולא דין , ואין שום אזכור של ענישה אלא רק של גמול משמים , מצביעה על כך שטענה זו היא עצה מוסרית היאה לכל אדם . בסנהדרין קה ע"ב ההתייחסות היא לגמול משמים על הקורבנות שהקריב בלק מרצונו . אף על פי שמניעיו של בלק לא היו טהורים , מצא האל לנכון לברכו בכך שהוציא מזרעו את רות הצדקת . גם במסכת הוריות י ע"ב מיוחסת המימרה הזאת לגמול משמים , ושם נערכת השוואה בין יחסיה האסורים של תמר עם יהודה ובין קורבנו של בלק . בזכות מניעיה הטהורים , תמר התברכה וזכתה שדוד המלך יהיה מצאצאיה . שוב , ההתייחסות היא לברכת שמים , לא לאכיפה מידי אנוש . מסכת ערכים טז ע"ב טוענת כי אפילו ענווה מזויפת טובה מהעדר ענווה . כאן מתייחסת המימרה למידות אישיות רצויות , לא לפעולה שהיא בת חקיקה או אכיפה . בסוטה כב ע"ב נדונות מידות אישיות שליליות של כמה מן הפרושים ומניעיהם המסולפים לקיום המצוות . פחד מעונש משמים ורדיפת גמול משמים הם ההקשר הזה למאמרו של רב . מעניין גם כי הרמב"ם משלב אמרה זו כהלכה בהלכות תלמוד תורה ( ג , ה ) ובהלכות תשובה ( י , ה ) - שני תחומים של התנהגות דתית שהם אישיים יותר מציבוריים וגישה רצונית היא גורם מכריע בביצועם . . 27 הראי"ה קוק , אגרות הראי"ר ,, אגרת כ .
|
|