|
|
עמוד:194
לאו דווקא אורתודוקסיות ) בבתי ספר הממלכתיים ובמסגרות ובאמצעי תקשורת שהמדינה מממנת . ה"אמנה" החדשה תתיר תחבורה ציבורית בשבת בכל הערים בישראל וגם נישואים אזרחיים , אולם תגדיל את מספר השעות המוקדשות ללימודי תנ"ך ומסורת יהודית במערכת החינוך הממלכתית . גם יוזמה חדשה זו שמה את רשות הרבים ואת צביונה היהודי של המדינה במרכז מאמציה . אחד המסמכים המסבירים אמנה חדשה זו ומצדדים בה אומר במפורש : "גם אם אין מקום , מבחינה הלכתית , לכפות שמירת מצוות , יש מקום ליצירת רשות הרבים בישראל שתשקף את האופי היהודי של המדינה . מדינת ישראל אינה יכולה להתנער מהיותה מדינה יהודית ולקבוע ש'יהדות היא עניין פרטי בלבד . ' היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית צריך לבוא ליד ביטוי גם בתחום הערכי , במישור הסימלי והציבורי . " האמנה החדשה מתייחסת למדינה כ"מדינת העם היהודי" וכ"מדינה יהודית ודמוקרטית . " נקודת השוני בין האמנה החדשה לבין הגישה הישנה החדשה של שוחטמן ושל אבינר איננה בהנחות היסוד שלה . שתי הגישות שומרות על הדגש המסורתי על איכותו וערכיו של המישור הציבורי . אולם הן שונות בהערכתן את האמצעים האפקטיביים להנחלת צביון יהודי לרשות הרבים . שוחטמן במיוחד דבק עדיין בדגם המסורתי של חקיקה דתית , היינו שליטה רבנית בנישואים ובגירושים , איסורים נרחבים ביום השבת , תקנות נגד מכירת מזון לא כשר וכדומה . מצדדי האמנה אימצו גישה מתוחכמת ומודרנית יותר . הם משתמשים בטיעונים הלקוחים משוחטמן ואבינר עצמם , כמו גם מאחרים , וטוענים שחקיקה כזאת רק מוסיפה להביא להתנכרות למסורת היהודית ובטווח הארוך היא פוגעת באינטרס של "הצביון היהודי של המדינה . " מאחר שכך , הם מוכנים להתיר כמה חירויות פרט , כגון נישואים אזרחיים ותחבורה בשבת , בתמורה לשליטה רבה יותר בתחום הסימבולי , החינוכי והתרבותי . הייתי מוסיף ואומר שאנשי האמנה מודרניים יותר לא רק בכך שהם מתירים חירויות אישיות אלא גם במאפיינים אשר פוקו לימדנו לקשר עם מודרניות . הגישה הישנה היתה מגבילה יותר בתחום ההתנהגות , אך למעשה לא עסקה במנגנונים הפנימיים של מחשבה ותרבות . לעומת זאת , גישת האמנה היא ליברלית יותר כשמדובר בהתנהגות , אך יש לה תביעות גדולות יותר ( ואולי מדאיגות יותר ) בתחום השליטה בעיצוב דפוסי החשיבה , התרבות והחוויה . . 38 נוימן , אמת ואמנה , עמ' . 15
|
|