|
|
עמוד:167
מאריי עצמו מתאר את הכנסייה כגילום ( סקרמנט ) של ישו וקושר את הדימוי הזה להבנתו הפרוגרסיבית את טיב הכנסייה : "אם כן , הכנסייה , כנראית וכפעילה היסטורית , היא הסימן והגילום של ישו הנמצא כאן ועכשיו אתנו ברוח , כהבטחתו . הכנסייה היא המימוש הפרוגרסיבי של התוכנית האלוהית 41 לישועת המין האנושי . " כשם שלחם הקודש הופך את המשיח לנוכח בצורה גופנית , כן הכנסייה הופכת את כריסטוס לנוכח בממשיות של ההיסטוריה . כאן עלינו להיזהר לבל נניח שהבנה היסטורית של הכנסייה כעם האלוהים , הנודד בדרך למחוז חפצו , משליכה הצדה את המבנים המוסדיים של הכנסייה . מאריי אכן הבחין בין הכנסייה המוסדית לבין עם האלוהים , אך סירב לפלג ביניהם . הוא הצהיר כי במציאות החיה , הסקרמנטלית , של הכנסייה , שניהם כרוכים יחד כמו צורה וחומר . 42 צניעות אקלזיולוגית בסקרמנט , המסתורין האלוהי נוכח באי השלמות של רכיבי החיים . התייחסות אל הכנסייה כאל מציאות סקרמנטלית מעניקה לה אפוא קדושה אדירה , אך גם מכירה במגבלותיה האנושיות . האל פורץ אל תוך האנושי והמוגבל , אך אינו הורס בכך את האנושיות ואת ההגבלה . מנחם פיש מצביע על " צניעות אפיסטמית" כדרך אל הסובלנות . במבט אל ההקשר הקתולי , אני רואה "צניעות אקלזיולוגית" כדרך להתקדם לקראת דיאלוג וכבוד הדדי . בכתבים של מאריי ושל מועצת הוותיקן השנייה קיימת תחושה של הצניעות הזאת באשר לכנסייה כעדות ברורה לאמת . הכנסייה אינה מורה תמיד על האמת ; למעשה , אורחותיו של המאמין עשויים להעיד בפועל על התעייה והחטא האנושיים . מכאן שהכנסייה חולקת באחריות לאי אמונה הקיימת בעולם וחייבת לנהוג בענווה בשיגה ושיחה עם אחרים . מאריי קובע שבמהותה כחלק ממשי מן ההיסטוריה , הכנסייה עדיין צריכה להגיע לרמת קידוש מלאה : "קידוש הכנסייה עודנו תהליך היסטורי שטרם התגשם , משום שהכנסייה , הגם שכעת היא יחידה וקדושה , עודנה עם אלוהים הנודד בדרכו ומסוגל בכל רגע לאותן הפרות אמונים שעם האלוהים המקורי חטא בהן אחרי הצלתו ממצרים . " המסמך on the Church Dogmatic Constitution של מועצת הוותיקן השנייה מבטא אותה תחושה של Murray , "The Unbelief of the Christian " , in Hooper ( ed . ) , Bridging the . 41 269 . 42 Sacred and the Secular , p . 269 שם , עמ' . 43 . 270-269 שם , עמ' . 269
|
|