|
|
עמוד:112
לכללי המשפחה השבטית , " "כוחו של השבט" וכיוצא באלה . לא קשה להבחין בקשר בין ציות עיוור להורים לבין אלימות כלפי ילדים . הדוקטרינה מצביעה על הצורך להבחין בין קשרים סנטימנטליים ורציונליים אלה לבין כניעה למציאות , משום שכניעה להורים גם היא שיתוף עם האלוהים . אולם החופש של אדם , המושג באמצעות נמיכות רוח בהקשר של האחדות , כך מלמדות אותנו המסורות , אינו יכול להיות מותנה ואף לא מוגבל . "אמור , הבה אקרא בפניכם את אשר אסר עליכם ריבונכם : הוא ציווה כי לא תצרפו לו כל שותף , וכי תגמלו חסד עם אביכם ואמכם , וכי לא תהרגו את ילדיכם מפחד העוני . אנו נכלכל אתכם ואותם . ואל תקרבו אל התועבות , בין גלויות ובין נסתרות" ( סורה , 6 פסוק . ( 151 להיות טובים , כך נדרש מאתנו להתנהג כלפי הורינו , וזה נוגד מהותית ציות עיוור להם . זה מגדיר את היחס בין אלימות כלפי החלש והנחות לבין ציות עיוור להורים , שאותו ניתן לפתור רק ביחסים בין העצמי האנושי ובין האחדות העליונה . רק האמת הלא פרטנית והעל פרטנית ראויה לכניעה של בני האדם , וזוהי אמונה באלוהים וביום הדין , שאינה יכולה להיות כפופה להורים , שכן להם , כמו לכל השאר , מגיע מה שטוב ויאה . בפסוקים שירדו בתקופת הפולמוס בין המוסלמים , הנוצרים והיהודים , דומה שההתגלות מספקת את העיקרון המייסר של השיח והסובלנות בין הדבקים בצורות שונות של המסורת : "אמור , הוי בעלי הספר , בואו ונאמר דבר בינינו אשר עליו נשתווה : רק את אלוהים נעבוד , ולא נצרף לו כל שותף , ולא ניקח אנשים מקרבנו באדונים לנו זולת אלוהים" ( סורה , 3 פסוק . ( 54 כל משתתף בפולמוס , בדומה למאמין בספר , מתחיל מנקודת מוצא שזה אמתי ואותנטי . אולם הוא גם מעיד על קיומם של אחרים בעלי אותה הכרה : אם אין תגובה אחרת , הוא עשוי לשלול אותם , ואם הנסיבות מאפשרות הוא עשוי להדיר אותם , כי מה שמצוי מחוץ לאמת אינו אלא כזב . אולם אם נקודת מבט זו נתקלת באתגר , הקורא לו להדגיש את הכרתו בשילוח גידוף במשתתפי הוויכוח הנמצאים בצד הטועה , עד מהרה ייווכח , לכשישקע בוויכוח , שלעולם לא יכול אדם להחזיק באמת כולה . התשובה היא שכל תופעה בעולם , כולל מסורות שונות , יכולה להיות לא רק שונות וריבוי אלא גם אמת , באופן שהיא מעידה על אותה מילה עצמה . מכיוון שהם תמיד חלוקים , ומכיוון שלכולם אותה השקפה על שלמות הדבר שהם דבקים בו , המחלוקות ביניהם מחייבות הסכמה עקרונית : מה שיש להם הוא מאלוהים , אולם איש מהם אינו יכול לומר שדבר זה הוא האלוהים ; גם אין ידיעתם או הכרתם כזאת , משום שאילו היו מקבלים אותה כמלאה , היו משתפים בכך מציאות אחרת בזו של אלוהים . כל מה שיש להם אינו אלא סימנים של אותו אלוהים עצמו . הוויכוח ביניהם יכול לעזור להם לראות ולהבין זאת ביתר בהירות . אין לתמוה אפוא שכתב האמנה שהסכימו עליו הסולטאן המוסלמי והאב הנוצרי שם כנר לרגליו את ההזמנה ואת המכתב הדומה שנבע ממנה בשנה ה 10 להג'ךה 630 ) לספירת הנוצרים : (
|
|