|
|
עמוד:80
איכה היה מסוגל להניף את המנוף הגדול כשכל מאמץ שלו עמד בסימן של חסרון-כיס מעורר-חמלה ( כשנפטר זיבוטינסקי נמצאו בכיס מכנסיו ארבעה דולאריס בלבד . (! תחילה התאכסן במלון " מייפלאור , " המשקיף על "הפארק המרכזי , " אך כעבור ימים אחדים עקר לדירת חדר ומטבחון כדי לחסוך כהוצאות . מצכ-רוחו היה קשה ודכאון השתרר עליו . פניו הוסיפו לקרון , אך מין יגון-עולמים היה נסוך עליהם . הרבה צער נשקף ממבטיו . לבו דאב על יהדות אירופה הצפויה לחורבן , ועל אשתו שהניח לאנחות ( תוך התייסרות מצפונו ) בלונדון המופצצת , ועל בנו , ערי , ההולך בדרכו ויושב במעצר במבצר עכו . פניו כחשו , אך זיו עיניו לא הועם . הזיק ™ נתנה בו אותותיה , ולבו נחלש והלך . שנים אחדות קודם לכן נתקף במחלת-לב רצינית , אך איש לא ידע על כך , מלבד רופאו , ואותו השביע לבל יגלה את הדבר לאיש , כדי שלא ינסו קרוביו וידידיו לאלצו לשנות את אורח חייו . ומעל לכל העיקה עליו ליאות כרונית מתמשכת . ישיבת-הארעי בניו-יורק דכדכה את רוחו . "מחשבות נוגות במוחי בשעה שאני יושב על המזוודות , " הוא כותב לידיד . " נדמה לי כי במשך חלק גדול מחיי שימשו לי המזוודות כסאות לשבת עליהן , ויש אשר תנקר מחשבה במוחי f יעד מתי "'? הוא הוסיף לראות עצמו זר בכל מקום , "עד היום בו אשוב הביתה , " אך בערוב יומו נראה לו הבית רחוק-רחוק . בשארית כוחותיו המשיך במאמציו להקים את הצבא היהודי . טאובר מתאר אחת מהופעותיו הפומביות האחרונות באסיפת-תעמולה ב"מאנהטן סנטר" בפני קהל בן 4000 איש . היה זה כשנה וחצי לפני כניסת ארה"ב למלחמה וכשנה לפני פלישת היטלר לבריה"מ . הקהל האמריקני עדיין היה שרוי בשאננותו , אמון על הבדלנות כמאז ומעולם . זיבוטינסקי בא להחרידם משלוותם , ומובן שעצם נושא דבריו על צבא יהודי היה לצנינים בעיניהם ; הצעירים היהודים לא אבו להתגייס וסלדו מפני עצם האפשרות שיישלחו לקרב מעבר לים . מבחינות רבות היתה זו פרשה חוזרת על ימי וייטציפל במלחמת-העולם הראשונה , אלא שההבדל העצום היה בזה , שהפעם הוא נחלץ להתמודדות-האיתנים בשארית כוחותיו , בבחינת "שמשון" מגולח שבע מחלפות ראשו . אונו נידלדל ותשש בסערות הימים , אף שעיניו הוסיפו להבריק באור האמונה , ולבו הלם בחזקה כמלפנים וצליל קולו התרונן כמאז . זיבוטינסקי רק החל בדבריו ואל תוך האולם בקעו צעקות מן הרחוב י בחוץ הפגינו קומוניסטים נגד הצטרפותה של ארה"ב למלחמה ה"אימפריאליסטית , " וצעקו בלא הרף : "הינקים ( משמע האמריקנים ) אינם באים " ! זיבוטינסקי החריש לרגע קט והיטה אוזן לצעקות , ועמו כבש גם הקהל את נשימתו תוך ציפיה דראמאתית לבאות . ואז נשא זיבוטינסקי את קולו ברמה והכריז
|
|