|
|
עמוד:10
במציאות הרוחנית , עלינו להדגיש תחילה את ההבדל המהותי בין חיי הגוף לבין חיי הנפש . צורת האיזון הסופי , אותה משיגה הגדילה האורגאנית של הגוף , סטאטית יותר מזו שההתפתחות הנפשית נוטה כלפיה , ובעיקר — יציבה פחות ממנה , ולפיכך , עם סיומה של ההתפתחות העולה , נפתחת אבטומטית התפתחות נסגנית , המוליכה אל הזיקנה . כמה תיפקודים פסיכיים , שתלותם במצב האיברים מובהקת , עקום התפתחותם דומה : למשל , חדות הראייה מגיעה לשיאה בסמוך לאחרית הילדות , ומכאן ואילך היא פוחתת והולכת , וחוק זה חל גם על חושי-תפיסה אחרים . נהפוך הוא , התיפקודים הגבוהים של האינטליגנציה וההיפעלותיות נוטים ל ,, איזון משתנה , " אשר ככל שהוא יציב יותר , כן ישתנה יותר , ולפיכך אין סיום הגדילה של יחידים בריאי-נפש מציין את ראשית הירידה , אלא מאפשר התקדמות רוחנית , שאינה סותרת כלל את האיזון הפנימי . אנו נתאר איפוא את התקדמות הילד והמתבגר מבחינת האיזון . מבחינה זו , ההתפתחות הנפשית היא מיבנה נמשך והולד , הדומה לבנייתו של בניין רחב-ידיים , אשר כל אגף נוסף מייצב אותו , או להרכבתו של מנגנון עדין , אשר שלבי הכיוונון המדורגים מעניקים לחלקיו יותר גמישות וקלותתנועה , ככל שאיזונם נעשה יציב יותר . אולם מן הראוי לנקוט הבחנה חשובה בין שני אספקטים משלימים של תהליך-איזון זה : יש להבחין מלכתחילה בין מיבני-הנפש המשתנים , הקובעים את צורות האיזון , או את מצבי-האיזון הרצופים , לבין תיפקוד קבוע מסויים , המבטיח את המעבר של מצב כלשהו לשלבו הבא .
|
|