|
|
עמוד:13
מהו איפוא שהחינוך לשלום יכול לעשות , ושיהיה עימו סיכוי למנוע או לצמצם ככל האפשר את השתעבדותה המוחלטת של הפדגוגיה למצב המלחמתי ? ראשית , ראוי כי ייצ 1 ר או יאמץ לעצמו בסיס עיוני תיאורטי , למשל , על יסוד משנתו של אריסטו ב"פוליטיקה . " בביקורת שמותח אריסטו על המשטר ועל החינוך של ספארטה ( אותו משטר שעמד לנגד עיניו של מורו , אפלטון , בעת כתיבת ה"פוליטיאה" כחזית המדינה האידיאלית ; והוא נטש אותו רק ביצירת זקונים שלו , ב"חוקים , " לאחר שקיעת קרנה של מדינת ספארטה ) הוא מורה על החסרון שבהעלאת המלחמה למעלת אבסילוט והפיכתה מאמצעי פוליטי , שכנראה אין מנוס ממנו , לכדי התכלית המדינית עצמה . כשם שהפנאי" הוא תכלית העמל , כך השלום הוא תכלית המלחמה . אמנם הסיפא של טענה זו נתדרדרה בינתיים לא רק לבאנאליות , אלא אף לשקר גס בפי תועמלני המלחמה , הבוטחים בכוחה כדי לכבוש את לב ההמון , בעוד הם עצמם אינם מאמינים במוצא פיהם . אך למרות גלגולים אלו נשתייר בה גרעין של אמת . הפאציפיסט הדוגמאטי , הפוסל כל מלחמה בכל התנאים ללא יוצא מן הכלל , לרבות המלחמה נגד היטלר , צריך לחפש לו כמובן בסיס אחר , מעבר לאריסטו , וללמוד דווקא מתולדותיה של הטענה הנ"ל , כי לא התכלית היא שקובעת את האמצעים , אלא האמצעים הם שמגדירים את התכלית , כפי שאלדוס האקסליי מציג את העניין בספרו "אמצעים ומטרות " . " אבל אדם , כמוני , שאיננו פאציפיסט דוגמאטי , ניצב כאן בפני בעיה קשה יותר . אין לי בנדון זה משען אחר זולת התורה שהביע רבי ומורי מרטין בובר ברעיונו בדבר "קו התיחום . " מושג זה אינו מכוון לתיחום נתון מראש , על פי השקפת עולם נגזרת מראש , פוליטית או דתית , אלא כוונתו לקו תיחום שמן ההכרח למתחו ולחזור ולמתחו חדשות לבקרים , בין השיעור המזערי של הרע , כשהוא כו רח הקיום , והשיעור המירבי של הראוי , שבדין לעשותו , כדי שנהיה ראויים לחיות את החיים הטובים במידת האפשר . הריהו צו מאוד לא קאטג 1 רי , ובכל זאת צו הוא . • ה'פנאי' במשמעו הקלאסי . . ? H Aldus Huxley , Ends and Means , London 1937
|
|