דילמות יסוד של העברית החדשה – מבוא

עמוד:239

בתלמוד הרבה דברים גם על עניינים פשוטים של החיים וגם על הגסים שבהם . " בני דור התחייה של הספרות העברית , ובראשם ביאליק ועגנון , תרמו למעבר המאסיבי מלשון המקרא ללשון חכמים , שבין היתר התאימה בזכות אופייה השיחתי והווכחני לכתיבת מסות ומאמרים יותר מלשון המקרא . תרומה ייחודית תרם כאן מנדלי מו"ס , שלצד לשון חכמים השתמש גם בלשון המקרא , ויש בלשונו גם רכיבים מלשון ימי הביניים ומן הארמית . כך יצר מנדלי "לשון היתוך" ששירתה היטב את צורכי הספרות העברית החדשה . העיקרון שעמד לנגד עיניהם של מחדשי השפה היה להשתמש בראש ובראשונה במאגר המילים מן המקרא ומלשון חכמים . בן–יהודה מדגיש , במבוא למילונו , את הכלל שיש " לחפש , עד כמה שיכולתי מגעת , בכל מקצועות הספרות , אולי יש להמושג המבוקש איזו מילה עברית לפחות בצורתה , " ואם לא נמצאה מילה מתאימה – ראוי לחפש אחר שורש מן המקורות שניתן לגזור ממנו מילה כזו . כבר בתקופת ההשכלה ניטש מאבק נגד הארמית , שנתפסה כמייצגת את העולם התלמודי–דתי , כנגד האופי החילוני של העברית החדשה . קלוזנר אפילו טען להמחשת עמדתו כי המונח הלטיני belli casus מותר בעברית , ואילו "סדנא דארעא" הארמי – לא . ההבדלה בין לשון המקרא ללשון המשנה נעשתה גם בידי הסופרים הצעירים של שנות ה , 40– שרבים מהם בחרו דווקא ברובד של לשון חכמים . ניתן לומר כי העברית הרווחת בימינו השלימה את התהליך של מיזוג הרבדים השונים , ולמעשה אי אפשר היום לקבוע איזה רובד לקסיקלי הוא בעל השפעה מובהקת יותר . עם זאת ניתן לציין , שבתחום הצורות ניכרת ההשפעה המקראית , ואילו בתחום התחביר זו של לשון המשנה . לשון הדיבור ולשון הכתיבה דילמת יסוד שעמדה בפני מחדשי השפה , אבל נותרה בחלל התרבותי–הלשוני עד היום , היא הבידול ויחסי הגומלין בין העברית המדוברת ובין העברית הכתובה . בן–יהודה טען במאמרו "שאלה נכבדה" כי הפתח לתחיית הלשון הוא הדיבור בעברית : "הלא יש לנו שפה אשר בה נוכל לכתוב עתה ככל העולה על רוחנו , וגם לדבר בה יש לאל ידנו אם רק נחפוץ . " חיים רבין מסביר כי עבור בן–יהודה "הכתיבה העברית היתה מציאות , אבל לזה הוא לא קרא חיים . אין זאת כי הזדהה הזדהות מלאה עם התפיסה האירופית של זמנו , כי רק דיבור הוא המהווה חיים ללשון . " לנגד עיני המחדשים עמד הבידול שנחשב כלא–רצוי הקיים בשפה הערבית , שבה יש הבדלה נוקשה בין השפה הספרותית המשותפת לבין הדיאלקטים המדוברים השונים זה מזה מארץ לארץ , ואפילו בין חבלי ארץ ויישובים . היה אמנם ניסיון להחיות את הערבית הספרותית , אבל הוא לא נגע כלל ללשון המדוברת , אלא לערבית הכתובה , שחזרה לשרת את הספרות והמדעים . בקרב החרדים בישראל קיימת הפרדה בין לשון הדיבור היומיומי ( בדרך כלל יידיש ) לעברית הכתובה " ) לשון הקודש , ( " והיא נשמרת עד ימינו כפועל יוצא של האידיאולוגיה המנחה בקרב הקבוצה הזאת . התפיסה המעמידה את הדיבור במרכז תחיית הלשון אכן ניצחה , ובמהלך השנים התברר שהיא נושאת בתוכה תמורה נאה אך גם מחיר גבוה . התמורה הנאה היא שהדיאלוג המתמיד בין השפה העברית הכתובה לזו המדוברת , הכולל דיאלוג בין שפת הדיבור לכתבים העתיקים , שרובם טקסטים דתיים , אפשר גמישות רבה בהתפתחות השפה , ויכולת הנחלה מהירה ומוצלחת של חידושי השפה בקרב הדוברים . כאן מילאה תקשורת ההמונים תפקיד חשוב . המחיר התבטא בכך שלא נותר לשפת הכתיבה מרחב מחיה שדי בו לעמוד כנגד השינויים התמידיים שאוכפת עליה שפת הדיבור . לשון חול ולשון קודש העברית הישראלית היתה ועודנה אחת ממרכיבי היסוד של החילון היהודי מעצם הפיכתה לשפה המקיפה את כל תחומי החיים ומשמשת בכל המשלבים . יש לחילון היבט סמנטי חשוב . מילים וביטויים רבים משמשים במקרא ובלשון חכמים במשמעות דתית , ואילו בתהליך החילון של הלשון הם זכו להרחבת משמעות , ולעתים משמעותם הדתית נשחקה או נעלמה לחלוטין . במאמרו "בין קודש לחול" מציג משה גן רכיבים לשוניים שיצאו "מתחום הקודש לתחומי החולין . " בכמה תחומים התמורה הזאת בולטת ביותר , ובראש ובראשונה בתחום ענייני הציבור והמדינה . פעלים כמו "לכהן , " "להקדיש" או "לתרום" התרחבו לציון משמעות חילונית של ענייני ציבור . " קורבן" היא מילה דתית מובהקת שעברה חילון והיא משמשת בחיי הציבור . כך , למשל , במשפט על אם שכולה ש"הקריבה את בנה על מזבח המולדת , " או על אדם ש"הקריב קריירה מקצועית למען משפחתו . " על השינוי הסמנטי שהתחולל במילה הזאת נערכו בזמנו ויכוחים רבים , אם הרחבת המשמעות הזאת ראויה . הרחבת המשמעות של ביטויים ששימשו בעבר את החיים הדתיים לצורכי התקשורת היומיומית בחיים הציבוריים נעשתה בדרך כלל ביודעים , ולכן אפשר להצביע כאן על חילון מכוון . כך במונחים כמו שליח ציבור , שביתה , שאילתה , אזכרה , עצרת , מעמד . המילה "שירות" יונקת את משמעותה מעבודת המקדש , אם כי כבר בתלמוד התרחבה לעבודת המשרת או העבד . השימוש ב"קדוש" הורחב לתחום האנושי ( בעיקר הפועל "להקדיש , ( " ו"משכן" אומץ כשם למעונות רשמיים , כמו משכן

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא