ציונות מדינית

עמוד:72

זו . יתרה מזו , אחרי מאמצים קשים הצליח וייצמן לגבש שותפות בין ההסתדרות הציונית לבין אישים לא ציוניים , שהביעו נכונות לשתף פעולה , לא רק בתחום הכלכלי אלא , עד נקודה מסוימת , גם בתחום המדיני , בעידוד התפתחותה של קהילה יהודית בארץ–ישראל . זו היתה הסוכנות היהודית לארץ–ישראל , שהוקמה בשנת . 1929 בציונות הכללית , על מרבית מרכיביה , ניתן לראות את הציונות המזוהה ביותר עם הציונות המדינית של הרצל . כמפלגה פוליטית בהסתדרות הציונית הופיעה הציונות הכללית כברירת מחדל יותר מאשר כתוצר של תכנון . בשנים הראשונות לקיומה של ההסתדרות הציונית לא היו בה מפלגות , כי אם רק פדרציות טריטוריאליות , ( Landesverbande ) דהיינו , ארגונים כוללים יחידים בכל אחת מן הארצות . אלה שלחו את נציגיהם לקונגרסים השנתיים ( ומשנת – 1903 הדו–שנתיים . ( מכאן שכל תומכי ההסתדרות הציונית היו "כלליים" או , כפי שהם העדיפו להיקרא , סתם ציונים . ברם המבנה החוקתי של ההסתדרות הציונית השתנה עם הופעתם של "איגודים נפרדים" , ( Sonderverbande ) שהיו למעשה מפלגות פוליטיות שחצו גבולות טריטוריאליים בתנועה העולמית . אף שזו היתה פתוחה לכל יהודי , בין חילוני ובין דתי , היו תומכי הציונות הכללית ברובם המכריע יהודים חילוניים , ואילו היהודים הדתיים מצאו להם בית פוליטי טבעי בתנועת המזרחי . את הציונות הכללית העסיקו פחות עקרונות מופשטים של ליברליזם , במובן של חתירה לאוטונומיה של הפרט וחירותו מפני עוצמתה הקולקטיבית של האומה או של המדינה , ויותר הגנה על התנועה הלאומית ככלל מפני מהילתה במערכות ערכים חיצוניות , בייחוד הסוציאליזם מן הסוג הדוגל במלחמת מעמדות ועוין את היוזמה הפרטית . בבקשם לשמר את אחדותה ושלמותה של התנועה הציונית ככוונתו של הרצל , טענו הציונים הכלליים כי הם מייצגים "דרך ביניים יצירתית , " כדברי אחד ממעמיקי ההגות של התנועה , פליקס ולטש . ואולם , הודות ללכידותם הגבוהה יותר , צברו האיגודים הנפרדים כוח מקונגרס לקונגרס בתהליך שהחל ב . 1907– עקב כך ראו במשך הזמן ה " סתם ציונים " צורך להתארגן גם הם כאיגוד נפרד . בקונגרס הציוני הט " ז ( ציריך ( 1929 הוחל בניסיון לארגן את כל החברים של הפדרציות הטריטוריאליות לכדי " איגוד נפרד " ציוני כללי מקיף . יוזם ההתארגנות היה הד " ר יצחק איגנאצי שוורצבארט . בשנת , 1931 ערב כינוסו של הקונגרס הי " ז , הצליח שוורצבארט לכנס ועידה עולמית של הציונים הכלליים , שבה השתתפו נציגים משלושים וארבע ארצות . הוועידה ייסדה איחוד עולמי של הציונים הכלליים . ואולם היה ברור , למן ההתחלה , כי אחדותו הרעיונית של הארגון קלושה . המשתתפים לא חלקו אלא אמונה משותפת שלפיה אין ההסתדרות הציונית צריכה להשתעבד ל " נקודות מבט מיוחדות " ( המונח ששימש בחוקת ההסתדרות הציונית משנת 1921 להגדרת אופיים של האיגודים הנפרדים . ( הם נצמדו למטרות הישירות והברורות שהותוו בתוכנית באזל משנת , 1897 דהיינו , תוכניתה המקורית של הציונות המדינית . אך עד מהרה הוברר כי זה קשר רופף , משהתעורר הצורך לקבל החלטות מדיניות אופרטיביות בנושאים שעמדו לפני התנועה הציונית . סימנים ראשונים של פילוג בשורות הציונים הכלליים הופיעו , כאמור , כבר בשנת . 1931 עד הוועידה העולמית הרביעית של הציונים הכלליים , שהתכנסה בקראקוב בשנת , 1935 כבר היה ברור כי אין ביכולתם להשיג אחדות פוליטית . התוצאה היתה פילוג מובהק . פלג אחד – שנקרא , בהעדר שם מתאים , " ציונים כלליים א – "' תמך גם במדיניותו של וייצמן בנוגע לשלטון המנדטורי הבריטי וגם בעמדתו האוהדת כלפי מפעליה של תנועת העבודה בארץ–ישראל . הפלג האחר – " ציונים כלליים ב – "' מתח ביקורת נוקבת על קווי מדיניותו של וייצמן והתנגד להגמוניה של המוסדות של תנועת העבודה ביישוב . פלג זה שיקף את האינטרסים של המעמד הבינוני ותבע להקצות כספים רבים יותר של התנועה הציונית ליוזמה הכלכלית הפרטית . ענף חשוב נוסף הסתעף מן הציבור הלא מוגדר של ה"סתם ציונים" בשנת 1925 בדמות "ברית הציונים הרוויזיוניסטים , " ארגון שייסד זאב ז'בוטינסקי . ז'בוטינסקי ( ר' ערך ציונות רוויזיוניסטית במדור זה , וכן ערכים אישיים על ז'בוטינסקי במדור זה ובמדור ההגות היהודית המודרנית , ( שדחה כל תמהיל בין הציונות לבין עמדות סוציאליסטיות , דגל בלאומיות " צרופה , " המתמצית ב"מוניזם" של מטרות . הוא היה חילוני גמור . אבל מתוך שהכיר בערכן האינסטרומנטלי של האמונה הדתית ושל השפעת הרבנים לתודעה ולאחדות הלאומיות , צידד ביחס של כבוד כלפי היהדות האורתודוקסית . ולעומת הציונים הכלליים , שמעולם לא השתחררו לחלוטין מן הרושם שיצרו כמי ששמים בעקיבות את הדגש בשלילה – כלומר : לאסוציאליזם , לא–דתיות אורתודוקסית וכו' – הקפיד ז'בוטינסקי להקרין עמדה אידיאולוגית חיובית . ה"רוויזיוניזם" שלו תבע להשיב על כנה את מה שהוא ראה כתוכנית ההרצליאנית המקורית של הציונות המדינית , לתת קדימות לפעילות המדינית ולהכשרה הצבאית , ולהקדישה בלבדית לאידיאל היחיד של השגת רוב יהודי בשתי גדות הירדן , כצעד הכרחי לקראת הקמתה של מדינה יהודית ריבונית . הרוויזיוניסטים לא זו בלבד שתקפו בשצף–קצף את מה שהציגו כמדיניותו המוטעית וההססנית של וייצמן כלפי בריטניה והערבים , אלא גם אתגרו במיליטנטיות את ההגמוניה של תנועת העבודה הציונית בארץ–ישראל . הפעילות הדיפלומטית הציונית נוהלה אחרי 1929

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא