סופרים יהודים–ספרדים כותבי צרפתית: גלות ועקירה

עמוד:296

השכילה להכיר במורשת התרבותית שלהם והכאיבה להם בכך שהרסה את חלומותיהם . גם כאן , בישראל , מסתמנת מפה . לא עוד מפת פרבריה של פריז אלא זו של עיירות הפיתוח : דימונה , ירוחם , שדרות . הרומן של עמי בוגנים , , Le cri de l'arbre שזכה להערכה גדולה יותר בקרב הקהל הצרפתי מאשר בישראל , מתאר במרירות ובשפה רהוטה את מנת גורלה של קבוצה שלמה של עולים ממרוקו , שגורלם שזור לבלי התר במעברה שאליה נקלעו . את היצירות האלו מאפיינת המלאכה הלשונית , שהטיבה לשבץ בשפה הצרפתית את הדיה של שפה אחרת ( עברית , לאדינו , ערבית , ( לשזור בה מקצבים , הטעמות , הדגשים , צורות היגוי וביטויים אידיומטיים , שאבד עליהם כלח או כאלה שהיו ציוריים מאוד , שאפיינו את הצרפתית כפי שדוברה שם . זה מה שמציעים לנו , בסגנון של כתיבה–משחק , קטיה רובינשטיין בספרה e י moire illettr י M ( זיכרון בור , ( ומרקו קוסקאס ב , Bounel Balance– סיפוריהם של אדמון אלמלח או רולאן דוקאן , מיליםשהן–זיכרון , המפיקות מבין הדפים קולות מהילדות . אוטוביוגרפיה והיסטוריה בעידן הדקולוניזציות והשגת העצמאות , הספרות אינה יכולה אלא לשאת את העדות להתנגשות האלימה בין מנות הגורל הפרטיות ומנות הגורל הקבוצתיות לבין ההיסטוריה . במובן זה עושה הסופר מלאכת היסטוריון , כי שום היסטוריה רשמית אינה מקבלת על עצמה לספר את דברי ימיהם של אותם מיעוטים הנלכדים בצומת ההיסטוריה של האחרים , זו של הקולוניזציה ואחר כך של רכישות העצמאות . אלה מיעוטים הנידונים לשאת את נחת זרועה של ההיסטוריה בלי להותיר עקבות בגרסאות הרשמיות של דברי הימים , כפי שעשה אלבר ממי ( ר' מדור ההגות היהודית המודרנית . ( גם אם הכתיבה האוטוביוגרפית היא אכן אחד המאפיינים הבולטים ביותר של טקסטים אלה , הרי יש לציין כי האוטוביוגרפיה במקרים אלה משנה את מעמדה . מרגע שדרך סיפור חייו של פרט אחד , דרך סיפור נדודיה ותלאותיה של משפחה אחת ויחידה , יכולה להיווצר אמירה על גורלה של קבוצה שלמה , מיתוסף לביוגרפיה ממד היסטורי ותבניתי . וזה אכן אחד ממאפייניהן של ספרויות המיעוטים למיניהן , ratures mineures י " ) Litt ספרויות מינוריות , ( " כפי שמגדירים אותן דלז וגואטארי : אם הן בעיקרן פוליטיות , הרי שלכל אמירה פרטית נלוות תהודות קבוצתיות . מלחמת אלג'יריה והמהפכה המצרית או העיראקית הוציאו לגלות קהילות שורשיות , משפחות מרובות ילדים , עמוסות מזוודות ואי–אלו תצלומים . ילדי אותן משפחות הם שנפל בחלקם לספר את ההיסטוריה הזו , את הסיפור הזה , לכתוב אותו , להנחיל אותו . זה כנראה הטעם לכך שמנעים קטן ועד פולה ז'אק , עמי בוגנים , פול דארמון , אלבר בנשושן וז'אן–לוק אלוש – לב הרומן , הקטע שממנו הכול נובע ואליו הכול זורם , הוא אכן סצנת היציאה לדרך , העזיבה . ובין דפי הספרים של יוצרים אלה , חוזרים ונשנים המראות האחרונים של ערי מולדת כה רבות . הם מתוארים בנימה טראגית או , לעתים קרובות יותר , היתולית . יש גם תיאורים רבים של הגעות למקומות החדשים , עם מזוודות שפקעו ומזרנים שאינם קשורים היטב , או עם כבודה הדורה יותר . למשל , למרסיי , או לפרבר של פריז תחת רקיע אפור , או לישראל , לחיפה , בשמש הקופחת . צחוק ונוסטלגיה לצדם של סיפור היציאה לגלות והרפתקאות הביש שאפיינו את ההשתקעות במקום החדש , מסתמנת ההנאה המתוקה–מרה שבשיבה–לאחור , כפי שהיא מגולמת בסיפור על העולם שהיה לפני הגלות , העולם האבוד , שעודנו קרוב כל כך . זכר הדוקיום בין יהודים לבין ערבים הוא , לעתים , דו–משמעי או טעון מרירות , אך הספרות מביאה עדות על הקשר הזה שהיא , על פי רוב , בעלת קונוטציות חיוביות . יש לה נימה נוסטלגית כלפי מה שהיו אותן מאות שנים של דו–קיום , שלא פעם הועצם ושופר על ידי הזיכרון . זהו ניסיון הססני יותר לשרטט את הכוח ואת הדו–משמעות של היחס עם האחר , שהוא גם הקרוב ביותר והנבדל ביותר – השכן הערבי או הילדונת הראשונה שהציתה את האהבה , אך המתרסים שחצצו בין שתי הקהילות הפכו אותה אסורה . בסיפוריו של ז'יל זנו , למשל , אין ולו שייר של נוסטלגיה . ז'אן-לוק אלוש – הכול נובע מסצנת היציאה לדרך , העקירה והבריחה מאלג'יריה שהוציאה לגלות קהילות שורשיות ומשפחות מרובות ילדים

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא