מלחמה ושואה בתרבות היהודית

עמוד:208

אמנם ספגה מרחוק את התמורות שחוללה "המלחמה הגדולה" ורשמה לפניה את ניפוץ המסורת האבירית בידי סופרים ומשוררים מירוסלב האשק עד וילפריד אוון וזיגפריד ששון ועד לאריך מריה רמארק וקארל קראוס . אפילו ביטויים אקספרסיוניסטיים ישירים מחיילים יהודיים–עבריים כאורי צבי גרינברג ואביגדור המאירי לא הסיטו ספרות עברית זו מהמסלול העיקרי שבעיצוב הוויה לאומית וכינון ישות מדינית בערוצים פוליטיים ואף , אם נחוץ , בשדה הקרב . דן מירון אף טוען לאפקט הממשמע של החזון הציוני בעת ההיא – ל"איזה פשר יהודיציוני" שפרץ לתוך הכאוס המפורר של רשמי מלחמת העולם הראשונה משום שכבר התברר לסופר העברי ש"מימוש החזון הציוני בארץ–ישראל , כשהוא לעצמו , יהיה כרוך בחוויות בלתי פוסקות של הרג , שכול , אימה והרס . " לכן היה על הספרות העברית הצעירה לעמוד במקביל גם נגד שרידיה הנאמנים של המרטירולוגיה האפוקליפטית היהודית וגם נגד מפורריה האירופיים של הפואטיקה של המלחמה . לכאורה , באה מלחמת העולם השנייה ושינתה את פני הדברים . אך גם אם היו כללי המלחמה מסך לרצח–עם ומעבדה לנשק להשמדה המונית וטושטשה בה אחת ולתמיד ההבחנה בין 'מלחמה' ל'מלחמה טוטאלית , ' הצליחה התרבות העברית המתהווה להפריד ביניהן הפרדה דיאלקטית–דיאכרונית : גם על הרקע של אירופה היהודית החרבה כיסתה ה'תקומה , ' שהיא לידת האומה משדה הקרב , על ה'חורבן . ' כשמסתיים השיר הקאנוני ביותר של מלחמת תש"ח על הולדת האומה בהקרבת " נערה ונער" על "מגש הכסף" ( נתן אלתרמן , ( עושה הדוברהמשורר מהלך מפתיע וחוזר ומפקיד את הסיפור בידיו של ההיסטוריון : "והשאר יסופר בתולדות ישראל . " הסיום נראה אמנם תמוה , אבל הוא יכול להתבאר אם נביא בחשבון את הטלטלה המתמדת בין הסיפור ההיסטורי הלא גמור וההשגבה הפואטית השלמה , הכוללנית , המאפיינת את המתח שבין פרדיגמות המלחמה והחורבן . כביאליק בשעתו , שהשתיק את קולו של המשורר–המקונן , דבר שמשמעו חזרה למעשה התיעוד ולמישור האנושי–ההיסטורי " ) מה אעידך , (" ... גם אלתרמן מסייג כאן את העשייה הפואטית להמשך הסיפור . הסכנה שסיפור הלידה האוטופי–מיתי יביא ברבות הימים לייצוג דיסטופי או אף אפוקליפטי מצטמצמת עקב ההתפכחות ההיסטורית הטמונה בו . המאבק לעיצוב הזיכרון לאור הנוכחות–הנפקדת של החורבן וחוויית המלחמה המתמשכת מתבטא בתרבות כולה : מעיצוב הנוף ועד לתיאטרון וקולנוע , משירה ועד לשיעורי אזרחות , מהזמר ועד לתפילה . כל חלל הוא בימה אפשרית לייצוג המאבק הזה שביטויו הדרמתי ביותר הוא בנוף ההנצחתי הירושלמי . ייצוג המתים בהר הרצל , הר המנוחות הצבאי , הוא פשוט ואחיד בשל גופות החיילים הטמונות בו שבנוכחותן "מקדשות" את הארץ . לעומתו מלאכת הייצוג וההנצחה ב"יד ושם" מאסיבית ומהודרת כביטוי להעדר הפיזי של גופות המתים והיא מעין ניסיון לסתום את כל הפרצות ולקבע את רוחות הרפאים הבאות מ'שם' ומעין מענה ויזואלי לשאלה הנצחית "מה אדמה לך ... ואנחמך . " במישור הספרותי מתבטא המתח בין חורבן למלחמה , בין האסתטיקה של "השלם" לאסתטיקה הפתוחה והלא פתורה , בפרוזה – מס' יזהר " ) השבוי" – עם הסיום הפתוח ) ועד לא"ב יהושע ( בתחילת הקיץ , 1970 עם תבנית העקדה הלא מתממשת , ( ובשירה – מאמיר גלבוע " ) ואחי שותק ( 1953 , " ועד ליהודה עמיחי . הפואטיקה של המלחמה גם מבטאת וגם תוקפת את תשוקתה לשפה שתעטוף את גופות המתים בשדה הקרב בתהילת ההקרבה . עמיחי , אשף המטפורה , נאבק כל חייו בתשוקה הזאת . בשירת תש"ח הוא כבר 'יודע' להשאיר 'בלתי מכוסים' את "רעי המתים אשר אינם מכסים עוד . " ברבות הימים אף יוותר עמיחי על הנחמה שבשפת האנלוגיות . הסכנה שעליה מורה שירת עמיחי היא באהבת יתר ובנחמת יתר לשפה הפיוטית , שהרי הורגלנו אליה זה אלפי שנים , ובשובנו אל מקור הקדושה אנו יכולים לשכוח את הפער ההכרחי , האנושי , שבין עולם הממשות לעולם הדימויים . הכניעה לסכנה הזאת מאפיינת את שירתו של אורי צבי גרינברג והיא המאחדת את השואה והתקומה בשירתו . ברחובות הנהר ( 1951 ) נטש את האקספרסיוניזם , שהיה ביטוי להרס , לפרגמנטציה ולאבסורד שבמלחמה , לטובת מה שדן מירון מכנה "פואטיקה של חורבן . " פואטיקה זו מקימה מחדש את יסודות הכתיבה האפוקליפטית–גאולתית שהתפרקו ב"בעיר ההרגה : " המעמד הנבואי , ההיצמדות לטקסטים ולטופוסים תנ"כיים , האלמנטים האסכטולוגיים–משיחיים ומעל לכול התפקיד הרם שיועד למשורר ולשירתו , להאחדה בין העולם הנכסף , המדומה , לבין קרקע המציאות . גם אם אצ"ג אינו מצליח , לדברי מירון , "לביית" לגמרי את "החומר הנפשי" אשר פורץ והורס את "הסכרים וקירות המגן , " גם אם הניסיון ל"רהאינטגרציה , לסתימת פרצות" אינו מכניע עד תום את הכאוס , החתירה היא אל השלמות כעיקרון אסתטי–תיאולוגי–פוליטי . בשיר כמו "בליל גשם בירושלים" ( 1954 ) באימוץ העקדה לא כטופוס פתוח , פרוץ לאפשרות ההתחמקות וההישרדות , אלא כאקט ההקרבה האולטימטיבי , מגיעה פרדיגמת החורבן לשיאה . ביצירה זו מונעת האסתטיקה של השלם קריאה אירונית או חתרנית ואין בה אף חריץ שדרכו ניתן להשחיל קול אנושי , מתפשר , מהסס . לשירתו של אצ"ג מצטרפת בסוף המאה ה20– הפרוזה של אהרן אפלפלד הנפרשת בנוף אפוקליפטי–אירופי ( גם

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא