התנ"ך כהיסטוריה והפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא

עמוד:133

לאומית–טריטוריאלית וימנית לאומית . בהצגת הסיפר ההיסטורי המקראי כמורכב ממסורות , או כהיסטוריה מדומיינת , שעוצבה על ידי תפיסות ואינטרסים בני הזמן העתיק , אפשר גם לראות ניסיון לחזק את מעמד התנ"ך כספר שעיקרו ערכים אנושיים הומניסטיים וערכו הנצחי אינו תלוי לא בהיסטוריה של כתיבתו ולא במהימנות ההיסטוריה שהוא מתאר . ואולם העובדה שחלק מהציבור החילוני–לאומי גילה רגישות לערעור על התמונה ההיסטורית המקראית של התקופה הזאת בתולדות עם ישראל נבעה עכשיו לא מכך שבשביל הציבור הזה התחליף לראיית התנ"ך כמסמך של התגלות אלוהית היה לראות בו מסמך היסטורי , אלא בכך שהערעור על התמונה ההיסטורית של ימי הממלכה המאוחדת נתפס כפגיעה בתור הזהב של ההיסטוריה היהודית בארץ–ישראל ; תור זהב שהתקווה לחידושו היתה יסוד מרכזי של הרעיון המשיחי והלאומי . הערעור על מהימנות הסיפור המקראי – ולא רק על הסיפורים המכוננים ( האבות , יציאת מצרים , כיבוש הארץ וההתנחלות ) – ואף הצגתו כהיסטוריה בדויה , שמטרתה " להמציא" ישראל קדום , נתפסו אפוא לא רק כערעור על מהימנות התנ"ך , אלא כערעור על קיומו של עם ישראל בתקופת המקרא , ומכאן גם על הקשר ההיסטורי בין היהודי המודרני ליהודי המקראי ועל הלגיטימיות של הלאומיות היהודית החדשה . בהקשר הזה , מידת האמינות ההיסטורית של המקרא אינה סוגיה מחקרית בלבד ואי אפשר להתייחס אל התנ"ך רק כאל זיכרון היסטורי המעוגן במיתוס או במסורת . מכאן החשיבות שניתנה לעדויות החוץ–מקראיות : דווקא משום שהמקרא נתפס בעיני היהודי החילוני כתעודה שנכתבה על ידי בני אדם היה אימות המסופר בו לחיוני . להלכה , יכול יהודי חילוני לטעון כי ערכו של התנ"ך הוא במסרים ההומניסטיים שלו , וכי הערך הזה אינו תלוי בהיסטוריה הקונקרטית שהוא מתאר . ואולם , בעיני היהודי הלאומי החילוני , התנ"ך אינו " מולדת מיטלטלת , " כדברי היינריך היינה , וערכו לא נובע רק מהיותו יצירה נשגבה . הסיבה לכך היא שמסקנה אפשרית מהתפיסה הזאת יכולה להיות – כדברי יהודה לייב פינסקר ב"אוטואמנסיפציה" – שהיהודים יכולים לקחת איתם את התנ"ך למולדת חדשה , שאינה ארץ האבות , שכן כתבי הקודש " הם אשר עשו את ארץ אבותינו הקדומה לארץ הקודש ולא העיר ירושלים או הירדן כשלעצמם . " מנקודת מבט לאומיתחילונית יש חשיבות רבה לקשר בין התנ"ך לבין תולדות עם ישראל בארץ–ישראל , שהיא "ארצו של התנ"ך . " התנ"ך הוא יצירה נשגבה ונצחית שנוצרה במסגרת החיים של העם בארץישראל , ורק בארץ–ישראל הוא יכול לקבל את המשמעות המלאה והשלמה שלו ולהיות מורה דרך לחיים . קל לאדם לאומי חילוני לראות בתיאור המקראי של יציאת מצרים , לדוגמה , סיפור , יותר מאשר לקבל את הערעור על התמונה ההיסטורית המקראית של תקופת המלוכה ; תקופה שההיסטוריות שלה היא הלב של תמונת העבר של תולדות עם ישראל בארצו . לפיכך באה ההגנה על התנ"ך כהיסטוריה גם מצד ציבור ' חופשי' ( חילוני ) – שבדרך כלל קיבל את הדעה כי התנ"ך הוא יצירה של בני אדם , ואת העיקרון שהאמונה והדת של ישראל בתקופת המקרא עברו תהליכים שונים של התפתחות ושינוי . ההגנה הזאת נתנה ביטוי להשקפה פונדמנטליסטית חילונית מקראית–היסטורית שאימצה את הדעה , שרווחה משנות ה20– של המאה ה19– ואילך , כי "הארכיאולוגיה מאשרת את התנ"ך" לפחות בכל מה שנוגע להיסטוריה של עם ישראל בארץ–ישראל . ההשקפה הזאת תלתה חשיבות רבה במהימנות של העדות ההיסטורית על תולדות עם ישראל בתקופה המכוננת שלו : תקופת המקרא . ואולם במקרים רבים מוכן היהודי החילוני להודות רק במציאות של גרעין היסטורי במסורת , או רק במהימנות של חלקים ממנה , מתוך דחיית הנרטיב ההיסטורי וסיבותיו הטרנסצנדנטליות , ובכך הוא מגביל את התוקף של המהימנות ההיסטורית של המסורת , ובעיקר מעקר מהסיפור ההיסטורי את משמעותו התיאולוגית . חשוב לציין כי לממצא הארכיאולוגי היתה השפעה רבה גם על יצירת תמונות עבר קדום חלופיות . אפשר היה , לדוגמה , להסיק ממנו כי בין תרבות ישראל בתקופת המקרא לתרבויות המזרח הקדום היו קווי דמיון והיתה זיקה , והיא לא התקיימה בבידוד ובהתבדלות . עלתה גם הטענה כי דת ישראל ותרבותו היו תוצר מובהק של השפעת תרבויות המזרח הקדום . בקצה רדיקלי אחר הוצעה היסטוריה חלופית המבקשת לתאר עם ישראל "אמיתי" שלא היה דומה ל"ישראל" שההיסטוריוגרפיה ה"מגמתית" של המקרא מתארת . בין הזיקה לתנ"ך לזיקה להיסטוריה המקראית הזיקה של התחייה הלאומית לארץ–ישראל קשורה קשר עמוק לתנ"ך כהיסטוריה ולהיסטוריה המתועדת בתנ"ך – ומכאן לארכיאולוגיה כדיסציפלינה מדעית המאמתת לפחות את סיפור המסגרת המקראי ואולי גם פרקים מסוימים בו . מנקודת מבט חילונית אפשר להבחין בין מסורת ואגדה ובין היסטוריה ; בין היסטוריה של האמונה והדת ובין היסטוריה מדינית וחברתית . בהקשר של המאבק והפולמוס המתנהלים בשאלת הלגיטימיות של הריבונות היהודית בארץ–ישראל , טענה שהלגיטימיות הזאת מעוגנת בתמונת עבר שנוצרה דורות רבים לאחר תקופת המקרא ואשר עיצבה את תודעתו ואת עולמו של העם היהודי אינה טיעון מספק . לפיכך , הלגיטימיות הזאת מבקשת להיות

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא