חילון הזיכרון וחקר ההיסטוריה – מבוא

עמוד:111

כגון השומרונים – שרובם היו בלי ספק בני ממלכת ישראל שנשארו בארץ – רק בגלל ההבדל הדתי–פולחני שהיה ביניהם . אבל גם עזרא ונחמיה , אף שהביאו ל"טיהור" ולהדרה של חלקים בעם ההיסטורי , הצליחו רק באופן חלקי . בתקופה היוונית–רומית התפלגה הדת היהודית בין גרסאות רבות ומתחרות – צדוקית , פרושית , הלניסטית , איסיית ונוצרית , עד שלא ניתן לדבר על דת חד–משמעית אחת , 3 ודאי לא כזו העומדת בסימביוזה עם העם , אלא על פלורליזם ותחרות פנימית . העדות ההיסטורית החיצונית שלאחר חתימת התנ"ך – כולל העדות המושתקת , המבצבצת מן הספרים החיצוניים , ממרצפות של בניינים ובתי כנסת הלניסטיים , ומשולי התלמוד עצמו – מספרת סיפור מורכב , של עם שקיבל את יסודות דת משה , אך הולך מעבר לה בדרכים שונות הנאבקות ביניהן , ובעצם אין לו דת דומיננטית אחת , אלא כמה גלגולים של דתו המקראית – שאותה לא קיבל מעולם בשלמות – מתחרים זה בזה בתוך אותו הגוף האתני וההיסטורי . יתר על כן , גם הגנוס , הגוף האתני–השבטי , הורחב בתקופה הרומית באמצעות גיורים : של האדומים בדרום , של האיתוראים ועממים אחרים בפנים הארץ , ושל בני עמים אחרים באיי יוון ובאיטליה . דבר זה יצר לראשונה את המושג של "יהודי" במובן הדתי , הנבדל מן המושג האתני והאזרחי של "יהודאי" ( בן ארץ יהודה . ( גם בדרך זו נוצרה שניות בין העם האתני והדת . ואולם השניות בין הדת והאתנוס היתה מוכרת זמן רב לפני כן . הנביא ישעיהו השני מדבר על "בני הנכר הנלווים על יהוה ... ומחזיקים בבריתי" ( ישעיה נו , ו . ( הנביא מקבל אותם בברכה לחיק הדת בלי לחדול לראות בהם בני נכר , ובכך הוא מבחין בין העם האתני ובין הדת . הנביא החשוב הזה , ישעיהו השני , מתנגד אפוא לעמדת עזרא , יוצר אידיאל הסימביוזה , שסילק מן הדת ומן העם את בני הנכר האתניים ואפילו בני ישראל "סוטים . " תקופת הבית השני הסתיימה בפלורליזם חסר הכרעה . דרישת עזרא להומוגניזציה של העם והדת מתוך זיהוים ההדדי לא נעשתה מציאות שלטת לפני חורבן הבית . עם זאת , בכל ג-ני הפלורליזם היהודי ניכר הדחף לשמור , לעתים בקנאות , על ייחודם האנטי–אלילי של היהודים , ועל נאמנות למעמד הנבחר הנובע ממנו . מבחינה זו היו כולם מאוחדים על ידי היסודות הבסיסיים של תורת משה . כמו כן , המטרה שסימן עזרא לא נשכחה , והתחילה להתממש בתקופה שלאחר חורבן המדינה היהודית – כאשר הדת עצמה השתנתה . בערך בזמן שבו ניצחה הנצרות בעולם הרומי – ולסברת אחדים רק אחריו – = הגיעו תלמידי הפרושים לכלל דומיננטיות בעולם היהודי ( אף שההלניזם היהודי הוסיף להתקיים בצדם זמן רב . ( ניצחון תלמידי הפרושים בסוף התקופה הרומית עיצב למעשה דת יהודית חדשה – הדת הרבנית , שהתגבשה בתנאים של העדר עצמאות . מסביבה קמה תרבות חיים שלמה , הנשענת על התלמוד וסמכות הרבנים , והיא שקבעה מעתה את דמות החיים ואת התרבות היהודית למשך עידן ארוך , עד לראשית העת החדשה . ביהדות הרבנית השתנה משקלו של מרכיב הדת : ממאפיין של העם ( שניתן ללבוש או לפשוט , ( הוא נהפך לגורם המכונן של העם , התנאי לעצם זהותו . כדברי ברוך שפינוזה , הדת נעשתה מעין מולדת ניידת , שהיהודים לוקחים אותה לכל מקום , ומי שפרש מן הדת איבד את "אזרחותו" בעם היהודי . דומה שאחד הגורמים החשובים להתפתחות זו , שאולי לא הוכר דיו , היה המאבק הרבני נגד הנצרות הפאולינית . פאולוס , יהודי חניך הפרושים , לימד שדת ישראל האמיתית ( דהיינו , הנצרות ) פתוחה לכל העמים ואינה מוגבלת לבני הגנוס היהודי . מכאן התפתחה תיאולוגיה נוצרית , שלפיה כל מי שנכנס לברית הכנסייה הנוצרית נעשה בכך בן לעם הנבחר , ישראל האמיתי . המנהיגות היהודית ראתה בכך סכנת חידלון , ועמדה בתוקף על כך שבחירת אלוהים ניתנה לעם היהודי האתני לבדו . בדרך זו המאבק בנצרות העולה ואובדן העצמאות המדינית של היהודים הידקו את הקשר בין העם לדתו החדשה , המבוססת על התלמוד וסמכות חכמי התורה . באופן אירוני , הרבנים קיבלו את אופן החשיבה של מתנגדם הגדול : כמו פאולוס , גם הם טענו שהדת , והיא בלבד , מכוננת את העם האותנטי . יש להעיר שהמיזוג בין העם והדת , הקיים ביהדות הרבנית , לא היה תרומה חדשנית של היהודים למורפולוגיה של הדת . בימי קדם היו למרבית העמים אלים לאומיים ופולחן דתי מיוחד . זה היה אז מצב רווח ולא מקרה חריג המיוחד לעברים . החידוש בתקופה היוונית–רומית היה הרעיון של דת על–אתנית , המנותקת מעם מסוים . בכך דגלו לא רק פגאנים–הלניסטיים , אלא בעיקר הנוצרים תלמידי פאולוס , וכן אותם יהודים שעסקו בגיור רב–ממדים לדת משה . יוצא שיהודים משני המינים , נוצרים ומסורתיים , בניסיונם להרחיב לעמים אחרים את מה שראו בו דת ישראל האמיתית , פעלו לשבירת המצב הקלאסי שבו כל עם עבד לאלוהיו . בסופו של דבר , בגלל ניצחון הנצרות ולאחריה האיסלאם , השתלט עקרון הדת העל–לאומית על התודעה והמעשה במערב . אך הדת הרבנית דחתה אותו , והוסיפה לקיים , בהחרפת יתר , תבנית של העולם הקדום בתוך עולם חדש – עולמם של ימי הביניים . הזיקה ההדוקה שבין העם ודתו הוסיפה להעמיק בימי הביניים המוקדמים , בייחוד בארצות התרבות האיסלאמית , שבה נוטה הדת להגדיר את הקהילייה הפוליטית ( להבדיל מן העם האתני , ( ובהן גרו רוב היהודים . היא הוסיפה להתקיים , לא בלי זעזועים , במשך תקופה ארוכה מאוד שניתן להגדירה ימי הביניים היהודיים – בערך , מגיבוש התלמוד עד המהפכה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא