משה מנדלסון

עמוד:88

חיבורו הנודע ירושלים , או על כוחה של הדת ועל היהדות , ( 1783 ) שבו העלה טיעון שיטתי על מעמדה של הדת במדינה רציונלית , דהיינו , במדינה המתבססת על עקרונות השוויון והסובלנות . הוא פותח את טיעונו בקביעה שגם המדינה וגם הדת מעוניינות בקידום אושרו של האדם שכן אושרו הארצי ומצב הברכה הנצחית של האדם כרוכים שניהם במילוי חובותיו האתיות בעולם הזה . אולם למדינה יש הזכות לכפות על אזרחיה למלא את חובתם , ואילו במדינה הטובה אין הדת נזקקת אלא לשכנוע פנימי בלבד של מאמיניה . כוחה של הדת בא לה משכנוע פנימי זה , ולא מכוח החוק . בחלקו השני של חיבורו טוען מנדלסון כי היהדות תואמת את מצב העניינים הרצוי הזה יותר מכל דת אחרת . לדעתו , אין ביהדות שום דוגמה הסותרת את האור הטבעי או מעכבת את החקירה הרציונלית . ההתגלות בסיני מצווה אך ורק על מעשים ודרכי התנהגות , ולא על מחשבות , ולפיכך יותר משהיהדות היא דת של התגלות הריהי "חוק נגלה . " בניגוד לנצרות , גאולת הנפש אצל היהודים אינה כרוכה בקבלת אמיתות עיוניות מסוימות , אלא בקיום של מצוות וכללי חיים המביעים את רצון האל . כללי החיים האלה , לדידו , הם בחלקם האחד כללים אתיים המנחים את ההתנהגות שבין אדם לחברו ובחלקם האחר הם מורים לבצע פעולות סמליות המסייעות לקליטת האמיתות הנצחיות של התבונה ומפנות את הנפש לאמונה ברעיונות זכים וטהורים על האל ותאריו . זוהי , לדעתו , המשמעות של בחירת היהודים להיות "עם כוהנים וגוי קדוש . " בניגוד להוגים היהודיים של ימי הביניים , אין מנדלסון מאמין באמת כפולה הנמצאת בפילוסופיה הרציונלית מצד אחד ובכתבי הקודש מצד אחר . הוא מקבל את כל העקרונות והאידיאלים הרציונליסטיים האוניברסליסטיים של תנועת ההשכלה האירופית ואינו מייחס ערך של הכרה לרבים מסיפורי המקרא . אך הוא חותר להגדיר ליהודים מקום מיוחד בתוך העידן החדש , שכן , לדידו , נאמנותם של היהודים לאידיאלים החדשים בטוחה יותר מנאמנותם של האחרים ויש בכך כדי להצדיק את קיומם הנפרד . הגדרתו את היהדות אינה חסרת בעיות . ראשית , היא השפיעה על דעתם השלילית של קאנט וההולכים בעקבותיו שראו ביהדות דת " הטרונומית , " דת המבוססת על קבלת עול חיצוני ואינה מעמידה במרכזה את האוטונומיה של האדם . שנית , גם יהודים רבים לא רוו נחת מעמדתו . בעיני השמרנים הוא נראה כמי שזלזל במרכיב האמונתי שביהדות ובעיני הליברלים כמי שרומם יתר על המידה את חשיבות הפולחן . יש לזכור כי בעיני מנדלסון עצמו קשיים אלה לא התבלטו , שכן כל ימיו האמין במה שראה כעיקר של התבונה , שאת מקור האמת יש למצוא בתבונה ובמדע ואילו בדת נמצא מקור האמת המוסרית , ולמעשה יש כאן מקור אחד . בעיניו , גם הרציונליזם עצמו וכל הנובע ממנו הוא פרייה של התגלות מתמדת של " הדת הטבעית , " שלה חשופים כל בני האדם . רעיונותיו והבחנותיו האלה של מנדלסון הם התשתית להגותה של האורתודוקסיה הליברלית , והדיהם נשמעים היטב בדברי הנציג הגדול האחרון של ההגות הזאת שחי ופעל בישראל , ישעיהו ליבוביץ . ' בתודעת הדורות שאחריו נחרתה במיוחד חברותו של מנדלסון עם הסופר , המחזאי והוגה הדעות גוטהולד אפרים לסינג , שהוא אולי הדמות המרכזית בהשכלה הגרמנית . מקובל שמנדלסון שימש דגם לדמותו של "נתן החכם" במחזה הנושא שם זה , ( 1779 ) מחזה שבו מוצגות הדת הטבעית והתבונה כגרעין האמת המשותף לכל הדתות ורעיונות הנאורות בדבר השוויון והסובלנות מובעים בו בלהט . אך גם ידידות זו בין הוגה יהודי להוגה לא יהודי , שלא ניתן לשער דומה לה לפני המאה ה , 18– הביאה על מנדלסון כתב השמצה חדש . פילוסוףתיאולוג בשם פרידריך היינריך יעקובי פרסם מכתב שבו טען כי שפינוזה האתיאיסט הוא המורה האמיתי של לסינג , ובמובלע גם של מנדלסון . דעה זו לא היתה חסרת יסוד לחלוטין , שכן השפעת פילוסופיית הדת והאתיקה של שפינוזה ניכרה היטב בכתביהם של שני ההוגים . חשיפתה עשויה היתה להזיק לשמם הטוב שכן למרות מאמציהם להעלות בקנה אחד ( כל אחד מהם בדרכו ) את עקרונות הדת הטבעית של כל בעלי תבונה עם פרשנותם ליהדות ולנצרות , היה שמו של שפינוזה כרוך במאה ההיא לא רק באתיאיזם עיוני אלא גם באנרכיזם העשוי להרוס את יסודות הסדר החברתי . מנדלסון כתב חיבור מיוחד להגנה על שמו הטוב של ידידו ( ובעקיפין גם על שמו שלו ) כנגד כתב ההתקפה החדש , ובעודו אץ בליל סופת שלגים להביא את חיבורו אל המדפיס , חלה ומת . משה מנדלסון שמר על איזון בין היהודי המסורתי למשכיל האירופי , אבל צאצאיו , כדוגמת בנים אחרים של ראשוני ההשכלה היהודית בגרמניה , לא שמרו על האיזון הזה . בנו הבנקאי של משה מנדלסון , אביהם של המלחין פליקס מנדלסון–ברתולדי ואחותו פאני שגם היא היתה מלחינה בזכות עצמה , התנצר .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא