המוסר במסורת היהודית

עמוד:45

לקריאה נוספת : אטקס , עמנואל . ( 1982 ) ר' ישראל סלנטר וראשיתה של תנועת המוסר , מאגנס , ירושלים . בובר , מרטין מ' . ( 1947 ) נתיבות באוטופיה , עם עובד , תל–אביב . כ"ץ , יעקב . ( 1979 ) לאומיות יהודית , ההסתדרות הציונית העולמית , ירושלים . כשר , נעמי . ( 2000 ) אמונתו של ישעיהו ליבוביץ , משרד הביטחון – ההוצאה לאור , תל–אביב . ליבוביץ , ישעיהו . ( 1975 ) יהדות , עם יהודי ומדינת ישראל , שוקן , ירושלים ותל–אביב . רביצקי , אביעזר . ( 1993 ) הקץ המגולה ומדינת היהודים , עם עובד , תל–אביב . רוטנשטרייך , נתן . ( 1978 ) עיונים במחשבה היהודית בזמן הזה , עם עובד , תל–אביב . שפירא , אברהם . ( 1996 ) אור החיים ב"יום קטנות , " משנת א"ד גורדון ומקורותיה בקבלה ובחסידות , עם עובד ואוניברסיטת תל–אביב , תל–אביב . המוסר במסורת היהודית אבי שגיא שאלת מעמדו של המוסר במסגרת השקפת עולם דתית נוסחה לראשונה בידי אפלטון בדיאלוג "א = תיפר : ן . " הדיאלוג עוסק בתכונת החסידות , שאותה מגדיר אותיפרון כך : "החסידות היא מה שאוהבים האלים והיפוכו מה ששונאים כל האלים , חטא הוא . " בתגובה שואל סוקראטס : האם אהובה היא החסידות מפני שחסידות היא , או מפני שהיא אהובה על כן היא חסידות . שאלה זו , המכונה בספרות דילמת אותיפרון , מציבה את שאלת היסוד של מעמד המוסר במסגרת הדת . האפשרות הראשונה שמעלה סוקראטס היא שמעשה הוא מוסרי בשל ערכו העצמי , שאינו מותנה ברצון ובצו של האל . האפשרות השנייה טוענת כי מוסריותו של מעשה מותנית בצו האל וברצונו . הקרן הראשונה בדילמה מכירה אפוא בקיומו של מוסר אוטונומי , גם במסגרת דתית , ואילו הקרן השנייה טוענת כי המוסר מטבעו הוא הטרונומי ומותנה בצו האל . פילוסופים רציונליסטיים נוטים לראות בקרן הראשונה את הפתרון המובן מאליו לדילמה של אותיפרון . אלפראבי ( איסלאם , ( רבנו סעדיה גאון ( יהדות ) ותומס אקווינס ( נצרות ) הם רק דוגמאות בולטות . ברור להם לגמרי שהאל כפוף למוסר ולא להפך . יתר על כן , הרמב"ם מגנה את המאמינים כי את רצונו של האל אין מנחה הטוב . לשיטתו , האוחזים בעמדה זו מייחסים לאל רצון שרירותי ועיוור – וכך , למעשה , הם כופרים בטובו של האל ובחוכמתו , ומדמים אותו לאחד הכסילים . כפירה זו היא , לדידו של הרמב"ם במורה נבוכים , חמורה לפחות כמו הכפירה בעצם קיומו של האל . המחשבה הדתית של הרמב"ם מציגה את החיים הדתיים כאתגר של לימוד , הבנה והזדהות . הצו הדתי אינו דורש מאבק בתבונה , אלא ביצריות עיוורת . החיים הדתיים הם תנאי לאושר ולמימוש עצמי . ולמרות דבריו החריפים של הרמב"ם כנגד הקרן השנייה בדילמה של אותיפרון , כוח המשיכה שלה הוא עצום . לא יהיה מוגזם לומר שהחשיבה הדתית המונותיאיסטית מוקסמת מהרעיון שהטוב הוא טוב מפני שאלוהים רוצה בו . סוד הקסם של עמדה זו טמון כנראה בשני שיקולים . הראשון : אם אכן האל כפוף למוסרי כפי שבני אדם כפופים לו , כי אז אינו כול יכול ואינו אוטונומי , משום שסמכותו אינה מוחלטת . ואולם , מאחר שהאל הוא הריבון המוחלט , רק הוא מוסמך לחוקק חוקים מחייבים . לכן האל הוא שחוקק את המוסר – והעובדה שהוא מעוניין בצייתנות לצו המוסרי היא מקור סמכותו של צו זה . השיקול השני , אחד מתווי פניה של דתיות מטיפוס אחד , הוא תודעת הפער האינסופי שבין האדם לאל . במקרים רבים המאמין חש רצון להתבטל לפני האל ולהתמסר לו ללא שיור . הקרן השנייה של הדילמה – התולה את המוסר ברצונו של האל – היא ביטוי חד–משמעי של הדחף הזה להתמסרות מלאה ולכניעה מוחלטת בפני האל . רק לפיה , האל הוא באמת חיצוני לעולם , ורק לפיה על המאמין לגלות כניעות מוחלטת כשהוא ניצב בפני האל . במובן ברור , האוחזים בקרן הראשונה – מי שמאמינים באוטונומיות של המוסר – תופסים את עצמם כחברים בקהילה מוסרית שהאל חבר בה , ונוטלים לעצמם את החירות לבדוק את הצו האלוהי ולבקרו . הביקורת הזאת נראית , בעיני מי שחשים בפער האינסופי שבינם לאל , כסוג של חוצפה ועזות מצח . הרי המציאות כולה תלויה באל , הוא שבורא אותה ומחדש אותה בכל יום תמיד , וממילא גם "המציאות המוסרית" תלויה בו . אם אכן המציאות הטבעית והאנושית תלויה באל , אזי לא רק עצם קיומה , אלא גם הערכים המצויים בה נובעים מרצונו החופשי של האל . המסורת הנוצרית ( בעיקר הפרוטסטנטית ) אכן עמוסה בהוגים המבקשים לתלות את תוקפו של המוסר ברצון האל . הטון הזה שולט למן ימי הביניים , בכתביהם של ויליאם מאוקהאם , דונס סקוטוס ואחרים , דרך תקופת הרפורמציה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא