כנעניות

עמוד:41

ומהאידיאולוגיה הציונית . כמו כן הבין הממסד היטב את כוחה של אידיאולוגיה המושכת אליה את האינטליגנציה , שהרי כל אידיאולוגיה סוחפת המונים תחילתה בקבוצות קטנות , ולעתים תכופות אף נרדפות , שגרעינן אינטלקטואלי , כפי שהיו סוגותיהם השונות של הסוציאליזם , של הפאשיזם ואף של הציונות עצמה . הממסד הציוני אכן החל להבחין ב"חלחולים" מקדימים של התפיסה הזאת , עוד לפני שנתנסחה בפועל , ואפילו אל תוך עמודי התווך שלו עצמו . באותן שנים שבהן התגבשו רעיונות הכנעניות , היינו סוף שנות ה30– ותחילת שנות ה , 40– כתב הסופר חיים הזז , שהיה מקובל כאחד מחשובי הסופרים העבריים בארץ , את הנובלה שלו "הדרשה . " הפרוטגוניסט שלה , קיבוצניק כבד ביטוי ( רמז ל"ארציותו" ולהיותו "איש המעשה הבריא" ולא דברן–אידיאולוג , ( מופיע באספת החברים ומזעזע אותם בהכרזת מרד נגד כל ההיסטוריה היהודית – שכן היסטוריה היא רישום קורותיה של חברה פעילה המעצבת את עולמה החיצוני והפנימי , ואילו ליהודים , מאז צאתם לגלות , אין , לדבריו , היסטוריה . הם פסיביים וכל תולדותיהם הן של פעולת אחרים עליהם , יחד עם הנכאים , הקובלנות הבכייניות והערמומיות הקטנונית האופייניים למי שדנו עצמם לפסיביות . הוא מגיע לשיא דרשתו בהכרזה – אילו לימדתי היסטוריה , הייתי אומר לתלמידים : ילדים , אין לנו היסטוריה . לכו לשחק כדורגל . שנים אחדות לאחר מכן כותב ס' יזהר , שיש הרואים בו את גדול הסופרים העבריים הילידיים , הן בסיפור "חרבת חיזעה" והן בימי צקלג , בשאט נפש על העיר הישראלית שתוקם במרחבים התנ"כיים הנכבשים ונגזלים מידי מי שנראו לו כילידיו הטבעיים , מאז ומעולם , של הנוף הזה , ובה כל מוסדותיה הגלותיים הדוחים של עדת הפזורה היהודית , על קטטותיה ומליצותיה הריקות ועל "ציוניותה . " ס' יזהר אמנם הכיר את חבריה ואת מנהיגיה של התנועה הכנענית ואת טיעוניהם , אך מעולם לא הזדהה איתה במפורש . עם זאת דומה , שפרט ליונתן רטוש , איש מהסופרים הקשורים בתנועה הזאת , כגון בנימין תמוז , אהרן אמיר ועמוס קינן , לא ביטא תיעוב כה עמוק כלפי היהדות ועולמה , ואף כלפי הציונות , האמורה כביכול להיות שונה ממנה , כמו הזז וכמו יזהר . רקע זה הוא הבסיס הרגשי שעליו צמחה הכנעניות . ניתן לראות בה את הריאקציה של בני הארץ וגידוליה כלפי העולם היהודי והאידיאולוגיות היהודיות ( ובכללן הציונות ) שמערכות החינוך והתקשורת המקובלות ביקשו לכפות על הציבור בכלל ועל הנוער בפרט . ואולם הפרופ' ברוך קורצווייל , במאמרו המקיף על התנועה הכנענית ( שהופיע באסופת מאמריו ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה , ( עומד על כך שמקורות הגישה הזאת אינם "ילידיים" בלבד . השאיפה להינתק כליל מהאתוס היהודי ומעולם המושגים היהודיים החלה לצוץ בספרות העברית עוד בפזורה , זמן רב לפני התבססות היישוב העברי החדש בארץ , כגון בשירתו של טשרניחובסקי ( בעיקר בפואמה הפרוגרמטית "נוכח פסל אפולו , ( " ב"מאחורי הגדר" וב"אגדת שלושה וארבעה" ( נוסח ב ( ' של ח"נ ביאליק , ובפובליציסטיקה הניטשיאנית של ברדיצ'בסקי . קורצווייל אף ציין כי זו התפתחות טבעית הנובעת מעצם התפתחותה של אומה בארצה , והביע חרדה מפני היבלעותה של היהדות והיעלמותה בתהליכים של בניין עם המתרחשים בישראל . יעקב שביט , בחיבורו המקיף מעברי עד כנעני , עומד מצדו על השפעת הרומנטיקה הילידית של תנועות הימין האירופי וכמיהתן לעבר אגדי קדום על התהוות האידיאולוגיה הכנענית . הוא מפנה את תשומת הלב גם אל ההתפתחות הדומה של התנועה הפרעונית במצרים , הנושאת עיניה לתרבות המצרית העתיקה , שקדמה לכיבוש הערבי–האיסלאמי , ושואפת להינתק מהתרבות שכפה ולנהל מדיניות מצרית לאומית בלבדית . וכך גם התנועה הפניקית בלבנון , המדגישה את זיקתה לצורים ולצידונים העתיקים , הכנענים המקוריים . התנועה הזאת פסלו של יצחק דנציגר "נמרוד" ( 1939 ) שימש סמל להשקפה הכנענית בדבר קיומה של אומה עברית קדומה , פגאנית , שישבה בארצות "הסהר הפורה , " השקפה שהיוותה ריאקציה של חוגים מתוך בני הארץ וגידוליה כלפי האידיאולוגיות היהודיות ובכללן הציונות

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא