|
|
עמוד:13
פרסום הספרים והמאמר — שחילק בצורה גסה בין "ישנים" ו"חדשים , " ובמשתמע בין "רעים" ו"טובים" - עורר בתוך חודשים ויכוח לוהט בחוגים אקדמיים בארץ ובעולם היהודי בתפוצות . כבר באביב 1989 התקיים באוניברסיטת תל אביב הראשון בסדרת כנסים בעולם האקדמי הישראלי שהתמקדו בהיסטוריוגרפיה החדשה . מאז , שורה של כתבי עת , ובתוכם אלפיים , תיאוריה וביקורת , and Memory History ! " , הקדישו לנושא חוברות שלמות או חלקים גדולים של חוברות . ראוי לציין כי תחילה אורגנו הכנסים במתקפות על " ההיסטוריוגרפיה החדשה" ( כוונתי במיוחד לאותו כנס ראשון באוניברסיטת תל אביב , ( אך לימים טופל הנושא בצורה מאוזנת יותר ולפעמים ברוח אוהדת . חצים רבים הופנו לעבר המאמר ומחברו , שנתפס בעיני " ההיסטוריונים הישנים" כמבשר חדשות רעות . והיו דברים בגו . כי אם הטיעון המרכזי במאמר היה נכון , הרי הם " , הישנים , " מעלו בתפקידם והנפיקו היסטוריה תועמלנית , לא ישרה , לא מדויקת ולא טובה , כך שקעקוע האמיתות הישנות גם "חתר" תחת שמם הטוב והמקצועי של דבריהן . היום , במבט לאחור , עלי להודות כי היה גם צדק מסוים בטענות הקובלים למיניהם . ההפרדה במאמר בין "ישנים" ו"חדשים" היתה אכן בוטה משהו וגרמה עוול מסוים לאחדים : יוסף גורני מאוניברסיטת תל אביב וברוך קימרלינג מהאוניברסיטה העברית , ששנים קודם לכן כבר ערערו על מוסכמות שונות בשיח האקדמי ובזיכרון הקולקטיבי הישראלי ( ולאלה קדמו מערערים מעטים אך חשובים מחוץ לאקדמיה , ובראשם אורי אבנרי ועמוס אילון ) כלל לא הוזכרו בחיבורי . כמו כן , לצד מלל רב מגויס ורשמי היתה חדשנות גם במחקרים שונים שנתפרסמו בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים ונכתבו בידי חוקרים שונים ( כמו ישראל ברטל . ( אלה עסקו בהיבטים שונים של ההיסטוריה הציונית והיישובית ( אם כי לרוב נמנעו מלעסוק בציר המרכזי והכאוב של ההיסטוריה הציונית והישראלית - הסכסוך הציוני הערבי , ( אך לא הוזכרו במאמרי . קווי המתאר הגסים שעוצבו במאמר לא עשו חסד עם דקויות שונות הן בקרב אלה הנקראים "ישנים" והן בקרב ה"חדשים" עצמם - לעתים דקויות ( הנוגעות לנושאי מחקר ולאופני מחשבה ) חשובות עד מאוד - וכן התעלמו מקבוצה של סוציולוגים שהחלה כבר בשנות
|
|