|
|
עמוד:320
הערבי הגדול נתאפשר , מצד אחד , בזכות הלהט הדתי שנטע האיסלאם בלוחמיו - ואולי גם להיטות הבדווים אחר ביזה - ומצד שני בגלל היחלשותן הגורלית של שתי המעצמות הגדולות , ביזנטיון ופרס , במאבקי ההתאבדות שניטשו ביניהן . בסופו של דבר סללו כוסרו השני והראקליוס את הדרך לפני הכובש הערבי . בשעה שנכנעה ירושלים ישב החיליף עומר במחנה צבאי לביה'באלג שבצפון עבר - הירדן , והוא מיהר לבקר בעיר הכבושה . לעומת ביקורו של אלכסנדר מוקדון בעיר , שרבים הפקפוקים לגביו , אין ביקורו זה של עומר מוטל בספק . המקורות המספרים עליו מוסמכים , לדעתם של ש . ד . גויטיין ומ . גיל . י לפי מקורות אחדים נתלוו אל עומר בביקור גם ראשי - ציבור יהודים - ואולי רצה להיעזר בהדרכתם בעיר שתושביה נוצרים , ונחשבים עויינים לאיסלאם . 6 בגניזה הקאהירית נמצאה תעודה כתובה ערבית - יהודית , שלפיה ביקשו היהודים רשות מעומר ליישב בירושלים 200 משפחות , אך לאור מחאתו הנמרצת של הפטריארך הנוצרי העמיד החיליף את מספר המתיישבים על 70 בלבד . הם הגיעו מטבריה7 והאיזור מדרום - מערב להר הבית נקבע להם כרובע מגורים . יישוב יהודי באיזור זה מזכיר לאחר זמן ר' אברהם בן חייא , ומוסר שהותר להם לבנות שם בית - כנסת . על המשך נוכחותם בירושלים אחרי עומר מעידים הנוסע ארקולף ב - א 670 ומקורות קראיים מאוחרים יותר . 9 המסורת המוסלמית מרחיבה את הדיבור על פשטות לבושו של עומר , העשוי שיער גמל , בהיכנסו העירה ועל התעקשותו להיכנס לתוכה רכוב על גמל דווקא . הנוצרים מספרים שבגדיו היו מזוהמים ורק בקושי ניתן היה לשכנעו שיחליפם באחרים לשם כביסה . וכך מקבלת אותה תופעה עצמה שני פנים : המוסלמים מדגישים את פשטותם של דרכי המדבר , ואילו הנוצרים רואים בעומר פרא מדבר הרחוק מכל סימן של תרבות או שמאשימים אותו בדו - פרצופיות מתחסדת . המקורות הערביים מוסרים על חוזה כניעה פורמאלי שנחתם בין עומר ובין סופרוניוס על כניעת העיר . וזה לשונו , לפי גירסת ההיסטוריון אלטברי : 0' " בשם אלהים הרחמן והרחום . להלן דברי הבטחון שמעניק עבד האלהים עמר , מפקד המאמינים , לאנשי איליא : הוא מעניק להם בטחון לכל אדם ולרכושו , לכנסיותיהם , לצלביהם : לחולה ולבריא לכל בני דתם . לא ישוכנו חיילים מוסלמיים בכנסיותיהם . לא יהרסו את הכנסותיו ולא יגרעו דבר מן הכנסיות ולא מרכושן ולא מצביהן ולא משום דבר מנכסיהן . לא יאנסו את אנשי איליא להמיר את דתם , ולא יפגעו בהם לרעה . שום יהודי לא יורשה לגור בירושלים עם תושביה . תושבי איליא חייבים בתשלום המס כפי המוטל על תושבי שאר הערים . על תושבי איליא לסלק מקרבם את הצבא הביזנטי ואת האנשים החמושים . לאנשים אלה מובטח הבטחון בצאתם מירושלים , לגופם ולרכושם , עד הגיעם למקום המבטחים שלהם . הבוחרים מהם להישאר באיליא מובטח להם בטחונם . אבל הם כפופים לחובת המס המוטלת על תושבי איליא . תושבי איליא המעדיפים להצטרף בגופם וברכושם לביזאנטים היוצאים ולפנות את כנסיותיהם ולנטוש את צלביהם , מובטח להם הבטחון לגופם , עד שיגיעו למקום המבטחים שלהם . הנמצאים ( בירושלים ) מקרב עובדי האדמה מאז רציחתו של פלוני : אם ירצו , יצאו עם הביזאנטים ואם ירצו ישובו אל משפחותיהם . לא יגבו מהם דבר לפני עת הקציר . " נחלקו הדעות בקשר לחוזה זה . מ . גיל נוטה לקבל אותו , !' ואילו ש . ד . גויטיין כופר באמיתותו . אך ברור כי הסעיף הדן באיסור ההתנחלות היהודית לא קויים הלכה למעשה או ששונה , כדעתו של מ . גיל , לאחר מעשה . בכניסתו לירושלים מצא עומר עיר שלא נפגעה במצור ואף לא נמסר על ביזה או על טבח שערכו המוסלמים בתושביה . אך היו בה עדיין מסימני ההרס מזמן הכיבוש הפרסי ב - 4 ~ 6 . יותר מכל בלט שממונו של הר הבית , ששימש בימי הביזנטים מקום לריכוז אשפה . ירושלים נקראה אז בערבית " מדינת בית אל - ,"מקרס כלומר " עיר בית - המקדש " וטבעי היה שיתחקו על מקום הימצאו של בית - המקדש . ש . ד . גויטיין ומ . גיל סבורים שעוד בזמן ביקורו של עומר הושלם טיהורו של הר הבית בידי מוסלמים ויהודים , ובמיוחד של המקום עליו עמד בית - המקדש , והוא הוכשר למקום תפילה מוסלמי . גם ייתכן שידם של מלוויו היהודים של עומר היתה בדבר , ואולי גם של המומר כעב אל - אחבאר . 2' איש זה , שהוסיף לדבוק במושגים יהודיים מסויימים , הציע לערוך את
|
|