|
|
עמוד:260
סיכום בעקבות כיבושה של ירושלים בידי הצלבנים וכינון שלטון נוצרי בה חלו מספר תמורות משמעותיות ביחסה של הנצרות לעיר הקודש . ראשית , בולט הגידול הכמותי המשמעותי בהתייחסויות של בני אירופה לירושלים הארצית , וזאת בכל שכבות החברה . תופעה זו מתבטאת בכל הסוגים הספרותיים של התקופה : דרשות , הטפות , חיבורים תיאולוגיים , פרשנות כתבי הקודש , כרוניקות , מכתבים , תיאורי עלייה לרגל וספרות יפה . האווירה המקראית שאפפה את מסע הצלב הראשון ומשתתפיו החייתה את עברה המקראי של ירושלים . בבר במהלך העשור הראשון של המאה הי"ב היתה העיר לנוצרים לא עיר 'הברית החדשה' בלבד אלא צירוף של עיר המקרא ו'הברית החדשה' גם יחד . אף כי קדושתה היתה מעוגנת בעיקר , כבעבר , בקשרה המיוחד עם המשיח הנוצרי , הודגש יותר עברה המקראי של ירושלים , עיר הנביאים ומלכי ישראל . במרוצת תקופת השלטון הצלבני השתנה מיסודו גם אופי קדושתה של ירושלים כעיר המשיח . הזיהוי המוחלט עם קבר ישו , _שאיפיין את יחסה של הנצרות לירושלים בימי הביניים המוקדמים , פינה את מקומו להדגש שונה — בימת חייו של ישו . הקבר הנערץ שוב איננו מקום הקבורה בלבד , אלא מובלט בו היסוד המרכזי של האמונה ו תחייתו של ישו . יתר על כן . בעקבות ההעמקה בהכרת ירושלים כתוצאה ממסעי הצלב והתעצמות התנועה הצליינית חלה העשרה חסרת תקדים של 'הגיאוגראפיה הקדושה' של העיר ; כלומר , הוחל ב'זיהוי' מסיבי של האתרים הקדושים בה . במסגרת זו של ' הגיאוגראפיה הקדושה' היתה ירושלים לעיר חיי המשיח , והדבר מצא את ביטויו בשתי נוסחאות שבהן הביעו בני התקופה את יחסם לירושלים ; 'המקום שבו עמדו רגליו' וכן 'המקום שבו פעל ישועות בקרב הארץ . ' נוסחאות אלו , שראשיתן בהגות האפיפיורית של התקופה , הפכו לנחלת הכלל לקראת סוף המאה , עם נפילתה של ירושלים בידי צלאח אלדין . ( 1187 ) תוצאה אחרת של כיבוש ירושלים היה ביסוס תביעת הנצרות לשליטה פיסית פוליטית על העיר . תביעה זו נוסחה על פי _העקרון שעצם מציאות שלטון לא נוצרי בירושלים כמוה כפגיעה במשיח , והיא נקטה מונחים כגון 'נחלת המשיח' ו'הארץ המובטחת . ' כנחלת המשיח היתה ירושלים במהלך המאה הי"ב לנחלת הנצרות ; כארץ המובטחת של בני ישראל ההיסטוריים היתה ירושלים לבירת הארץ המובטחת של יורשיהם על פי הפרשנות הנוצרית . ועוד , ירושלים היתה לבירת 'ארץ הקודש' — מושג חדש שהחל תופס את מקום המושג 'המקומות הקדושים' כמהלך המאה . עצם השליטה הנוצרית על ירושלים חוללה שינוי , כך נראה , גם ביחס בין ירושלים של מטה וירושלים של מעלה . כיעד של צלבנים וצליינים כאחד היתה ירושלים לבת דמותה של העיר השמימית , כעין 'שער לירושלים של מעלה' כדרכו של המאמין הנוצרי לישועתו . במרוצת התקופה נקבע מעמדה של ירושלים כמעט ללא עוררין כאמצעי בטוח בדרכו של המאמין הנוצרי ( להוציא נזירים ) לגאולת נשמתו . ככלל , ובעיקר לגבי מעמד הלוחמים , הפכו העלייה לרגל או מסע צלב לירושלים 'שער לירושלים של מעלה . ' ואולם בו בזמן גברה ההתנגדות הכללית לעלייה לרגל של נזירים , ובכללה לירושלים , על מנת למלא את חובת 'יציבות' ( או . קביעות ) המקום , שהיא מיסודות התקנון הנזירי . עם זאת מצביעים הקולות הרבים שהתנגדו לכך על התגברות תופעת העלייה לרגל של נזירים ולאו דווקא על ירידתה . באשר להתנגדות הברורה של חוגי הרפורמה לעלייה לרגל , הרי זו היתה מוגבלת לנזירות בלבד ואין לראות בה משום שלילת הערך _'הישועתי' של העלייה לרגל לירושלים . עמדה זו מיוצגת , בין השאר , על ידי אישים כברנרד מקלרוו ופטרוס מקליני : שניהם
|
|