|
|
עמוד:ט
לזכרו של אמיר יקותיאל ז"ל ( דברים שנאמרו ביום השלושים לנפילתו במילוי תפקידו כקצין צנחנים בצה"ל ) קראנו לו 'קותי . ' החברים והמורים גם יחד . רק ב'שבעה' נודע לי כי זהו כינויו של אביו צבי , ייבדל לחיים ארוכים . ומכאן ואילך אינני יכול ואינני מתיר לעצמי לקרוא לאמיר ז"ל בכינויו של אביו . זכיתי להיות מחנכו של אמיר ז"ל בכיתות הגבוהות של בית הספר התיכון ע"ש הימלפרב בירושלים . שנתיים תמימות , בכתות י"א וי"ב , פסענו בצוותא בשבילי התלמוד , בהליכות עולם ובנפתולי החיים . ואמיר - התבלט מכולם . נער עם יפה עיניים וטוב רואי ... משכמו ומעלה גבוה ... דומני שלא אפריז אם אומר כי שררה בינינו כימיה הדדית כבר מתחילת היכרותנו . כמחנך כיתתו , נפגשתי עמו ועם יתר חבריו לספסל הלימודים כמעט מדי יום ביומו . למדנו בצוותא תלמוד , הלכה , מבואות לתורה שבעל פה ומחשבת ישראל . אמיר , כפי שציינתי , בלט עד מהרה , ולמן השיעור הראשון ועד תום שנת הלימודים ובחינות הבגרות הותיר את רישומו . הוא אף הרגיז , ולא במרכאות , את חבריו . וכל כך למה ? שכן , כידוע , הלכה פסוקה היא , כי עם הישמע צלצול הפעמון , יפסיק המורה את שיעורו ויניח לתלמידיו לנפשם ( קרי : לצאת להפסקה . ( אני , כשלעצמי , קיבלתי עלי גזירה זו . ומי עיכב בעדי ? אמיר . אמיר ולא אחר . ואין מדובר במליצה . הדברים - כפשוטם . עד שהסוגיה התלמודית לא היתה נהירה לאמיר על בוריה , וכל עוד לא נחה דעתו , מיאן להיפרד מדף הגמרא . אמיר מותיב ואני ומי מהתלמידים מפרק , ועתים להיפך-אני מקשה והוא מתרץ . ואם עדיין קושיה בלבו , מיד יעלנה על שפתיו , ולא יוותר , גם לא ישעה לצעקת חבריו , כדרכן של תינוקות של בית רבן ' , אמיר , כבר מזמן צלצלו , תפסיק עם הקושיות שלך . ' אמיר מתעלם מסביבתו הרועשת עד אשר יימצא תירוץ הולם שיניח את דעתו ואת מוחו הפורה , החוקר והעמקן .
|
|