|
|
עמוד:11
שמעפיליהן ירדו לחוף מבלי שנתפסו ולכן לא היו צריכים להתנגד . אף על פי כן נראה לי שיש לראות בהצלחתן של הספינות המעטות הללו את תמציתו של מאבק ההעפלה . עלילות ההעפלה אחרי מלחמת העולם השנייה עלולות לעורר רושם שההעפלה לא היתה אלא הפגנה ואמצעי לחץ לגיוס דעת הקהל בעולם למען שינוי מדיניות הבריטים בארץ ישראל . דבר זה נכון בדיעבד . אולם בראייה הכוללת צריך לחזור ולהדגיש שהמטרה של ההעפלה ביסודה , מתחילתה ועד סופה , לא היתה הפגנה , אלא אמצעי להביא את היהודים לארץ ישראל בכל דרך אפשרית . כמו ההתיישבות וההגנה היתה גם היא חלק אורגני באותה אסטרטגיה של הציונות המגשימה , שלא נרתעה מקשיים ולא זלזלה בקטנות , של "עוד דונם ועוד עז" של עוד יהודי ועוד רובה . אסטרטגיה זו השכילה לנצל כל קורטוב של כוח להקמת התשתית לריבונות יהודית בארץ ישראל . הספינות המעטות שפרצו את ההסגר והעלו את מעפיליהן בחוף בשלום היו עידוד ותקווה לאלה שבאו בעקבותיהן . שום ספינת מעפילים לא הפליגה ארצה רק לשם הפגנה . כל אחת ואחת מהן הפליגה במטרה לפרוץ את ההסגר ורק כשלא הצליחו בכך ונתפסו - הפכה נחישותן להפגנה . בכתיבת מחקר זה השתדלתי להתבסס בעיקר על המקורות הראשונים של התקופה , הן של היהודים והן של הבריטים המצויים בגנזכים . אלה כוללים פרוטוקולים של דיונים , התכתבות , יומני אוניות המכילים את תשדורות התקשורת האלחוטית בין האוניות למפקדות הממונות בחוף , דוחות מלווי הספינות , כמו גם דוחות היירוט של הצי הבריטי ודוחות מודיעין . כמו כן נעשה שימוש מבוקר בספרות הזכרונות והעדויות שנגבו במהלך השנים מפי פעילי ההעפלה , ובספרות המחקר שהתפרסמה לאחרונה . נתיב הל '' ה / אפעל , דצמבר 1992
|
|