|
|
עמוד:13
31׀ פרק ראשון — תמונות קריאה׀ הציור המתאר קריאה מְשחק במגרש זר, "משחק חוץ" . ציוּר יודע לראות 4 ספר, לא לקרוא ספר . לכן ציור של קריאת ספר מגלם בתמציתיות את הבעיה של הציור בכלל : הציור הוא אמנות שיכולה לעשות הרבה מאוד בכל הנוגע לפני השטח של דברים ( עור, בד, כריכת ספר, קליפת פרי ) , אבל אמנות הציור צריכה לחולל מעין נס כדי לחדור מבעד לפני השטח האלה . ספר בציור הוא תמיד סוד, כְּמוּסָה של משהו שהציור לעולם לא יצליח לראות ולתאר . ספר בציור הוא תמיד בור של משמעות, סימן שאלה . הוא מסמן את גבול הראייה ולכן גם את גבול הציור . "גבול" לא במובן של "מגבלה", אלא במובן זה שצייר שמצייר קריאה בספר יכול להשתמש בגבול הנראוּת המובנה הזה כדי להראות סוד בתמונה שלו — להראות את הלא נראה . הנה איור ( עמ' ,14 תמונה ,2 תחריט נחושת ) של גוסטב דוֹרֶה ל"דון קיחוטה" ( 1863 ) . הקריאה מתוארת כאן כקרנבל . דורה רואה את מה שמתרחש בכל קריאה, לא רק בקריאה המטורפת של גיבורו של סרוונטס . האיור ממחיש את הקרנבל השקוף המקיף כל קורא — ובייחוד קורא של רומנים . האיור מבחין ברגע אחד של הבלתי נראה, ברגע אחד של הרחש שבין ראש הקורא לדפים . דורה מגשים את מה שיש שם כחומר "שקוף", אבל מותיר מרחבים מרומזים בעומק התמונה, כאומר שֶמה שהוא מראה מן הקריאה הוא אפס קצהו של יקום רחב בהרבה . כתוב "אביר" — ואביר עולה מן הדפים . הקורא שולף את חרבו ודוקר את העולם הבדיוני . טירוף ? האין זה תיאור של כל קריאה מעורבת ? שימו לב להיעדר הגבול שבין העולם הממשי לעולם הבדיוני באיור . הספרים שעל החלון : האם הם ספרים הכתובים ב ט ק ס ט שדון קיחוטה קורא, או ספרים ממשיים הנמצאים בחדרו של דון קיחוטה ? החלון עצמו — האם הוא בסיפור הנקרא או בעולם המציאותי של הדמות ? איזה 4 חוץ מכמה ציורים יחידים המעתיקים ממש אותיות של ספרים . אבל אלו חריגים . ב"טבע דומם עם תנ"ך" של ואן גוך ( 1885 ) מעניין שאף שהתנ"ך קרוב ופתוח — הוא א ט וּ ם . ואן גוך כאילו מצייר ע ל הדפים, מוחק את הטקסט והופך את דפי התנ"ך לציורים ממוסגרים, ממיר את שפת הטקסט בשפת הצבע .
|
|