|
|
עמוד:14
41׀ פילוסופיה — כפי שלימ דתי את הכלב ש ל י דוֹגְ-טור ווטסון — לא, אל תדאגו, הספר הזה לא עומד להיות מלא במשחקי מילים נוראים, זה האחרון . אבל אם הוא ווטסון, האם אני שרלוק ? לצערי, אני חושב שבצמד של מונטי ושלי אין שום עילוי בלשי — שנינו ווטסונים, ואנחנו צריכים להתנשף ולהתנשם בדרכנו לעבר אמת שמוחות חדים וחריפים משלנו יגיעו אליה במהירות רבה יותר — אבל אולי לא בדייקנות רבה יותר . גיליתי שנוכחותו של מונטי מועילה לי בשיטוטַי, בעודי מנסה להבין את העולם וליישם, היכן שאפשר, את הידע הפילוסופי שרכשתי במהלך שנים של מחקר אקדמי וקריאה פרטית . אנחנו מפטפטים על הסוגיות . מחליפים כל מיני רעיונות . בשלב הזה אני כבר מסוגל לנחש את המחשבות שלו . אפילו להביע אותן . הפרקים הבאים כוללים כמה מהשיחות הפילוסופיות שניהלנו בטיולים שלנו ברחובות ובפארקים ובבתי הקברות של צפון לונדון ( ולעתים גם באזורים רחוקים יותר ) . הם נועדו לשמש מבוא נגיש לשאלות הפילוסופיות הגדולות — אתם יודעים אלו, החשודות המיידיות : מה הדבר הנכון לעשות ? האם יש רצון חופשי ? מהו טבעה של המציאות ? איך אפשר לדעת משהו בוודאות ? יש אלוהים ? למה אני תמיד תוקע הפוך את USB-ה לשקע בניסיון הראשון ? הספר הזה נועד לאנשים ולא לכלבים, והוא עוסק בבעיות אנושיות ולא בלוחות זמנים של חיסון נגד תולעים או באסטרטגיות לסילוק צואה, או באחת הבעיות הכלביות האחרות שסוחטות את כוחותינו . ואף על פי כן יש בספר הזה ניחוח כלבלבי . . . חיפשתי את ידידו הטוב של האדם בכתבים הפילוסופיים הקלאסיים, והתברר לי שמספר הופעותיו שם רב מהצפוי . זה קצת כמו פאות . כדאי שאסביר על מה אני מדבר . בתחילת שנות התשעים יצאתי עם מישהי שהיתה לה אובססיה משונה לגברים בפאות . אני לא מתכוון לזה באופן קינקי — היא לא רצתה שאני אעטה פאת שופט משיער סוס, ארים את הפטיש הקטן שלי ואפסוק שהיא אשמה בסקסיות רשלנית ומופרזת . לא, היא
|
|