|
|
עמוד:9
] 9 [ בתי היקרה, החלה הספירה לאחור במסע חיי, והגיע הזמן לקיים את ההבטחה שנתתי לך מבלי שתדעי ומבלי שידע עליה איש . שמרתי עליה בסוד ביני ובין עצמי במשך שנים ושעשעתי את עצמי בתקווה שאקיים אותה ביום מן הימים . במשך הזמן את הפכת לאם, ואני - לסב, והימים חלפו ביעף . כל אותו זמן " ל י ל א נ ו ת ר ה ב ע י נ י י י ל ד ה ש ל א ג ד ל ה מ א מ ש א ל א ב א צ ב ע", כדברי המשורר אחמד שאוקי, * שזכה לתואר "אמיר המשוררים", וכאילו האמירוּת גדולה מהשירה . אכן, נותרת בעיניי ילדה קטנה . כמה נפלאה האהבה אשר אינה מכירה בזמן החולף ובמה שהוא מחולל ! איך חלפו להם הימים ? מה גרם להם לחלוף כך, בכזאת מהירות ? רק התעוררתי וכבר הגעתי לשלב הסיום . איך זה קרה לי ? הרי אני הוא זה שהכרתי בערך הזמן וחילקתי אותו לשעות, לחלקי ימים, לשבועות, ובכל יחידת זמן הצבתי מטרה שהיה עליי להגשימה . אך זוהי המציאות, ואין מה לעשות . אם כך, מדוע אני מתמהמה ? מה זה יעזור ? הרי מה שעבר לא ישוב עוד . לא כתבתי יומן כפי שנהגו לעשות רבים אחרים, שכן לא מצאתי זמן ליהנות ממותרות שכאלה . אכן כן, חשבתי זאת למותרות שלא כדאי לבזבז עליהם זמן . סברתי כי בזמן הנחוץ לעיסוק בדברי מותרות מן הראוי * בית משירו של המשורר אחמד שאוקי ( 1868 - 1932 ) "הר אל – תובּאד" .
|
|