|
|
עמוד:12
12 נימר מורקוס את זכרו של אחינו שלא זכה לחיות . "אל תדבר ככה, גְּמַלִי . איש לא מבין את חוכמת האל יתברך כאשר הוא נותן וכאשר הוא לוקח," הייתה האם עונה לי, ואני נותרתי תוהה ונבוך . אשר לי, הרי לדברי אמי הופקדתי בידיה ונועדתי לחיות בזכותו של מאר אליאס, שלו הקדישה אותי ביום לידתי . מכיוון שמותו של אחי, שנולדתי אחריו, שבר את לבה, נדרה נדר שתטביל אותי בכנסייה שלו הניצבת על ראש הכרמל . בהיותי בן שנה קיימה את נדרה, וכך, "בזכות השתדלותו של מאר אליאס", כפי שנהגה לומר, נשארתי בחיים והופקדתי בידיה . * * * לא היה לי למי לקרוא "דודי", לא מצד אמי, ולא מצד אבי, והדבר היה למגינת לבי . לאחר שחציתי את גבול בית הוריי והתחלתי לשחק עם חבריי בני גילי בחצר הכנסייה הקרובה שמעתי חבר זה או אחר מדבר על דודיו, ותהיתי למה לי אין דודים . כאשר חזרתי הביתה חיבקוני הוריי, ובעודם משתעשעים אתי הופתעו מששאלתי אותם היכן דודיי, ואם אין לי דוד כמו לחברים שלי יוסף, אחמד, אליאס וחסן . שניהם השיבו לי, ותשובותיהם היו דומות . אבי היה כענף שנכרת מעץ . שארת הבשר היחידה שלו הייתה אמו, סבתי קתרינה, שנקראה בפי כול - אום אליאס . ביתה היה צמוד לביתנו והשקיף על אותה חצר קטנה . הוא זכר שכאשר היה ילד קטן נסעו שני אחיו, ג'אד וד'יבּ, לארגנטינה ולמקסיקו . היו אלה אחיו מצד אביו, ואילו הוא היה בן יחיד לאמו . הקשר עם האחים נותק לאחר שקיבל כמה מכתבים מהאח הגדול . במכתב האחרון הודיע האח על מותו של האח השני במקסיקו ועל ניתוק הקשר עם בני משפחתו .
|
|