|
|
עמוד:12
מה קרה לך ? | 12 בוקר אחד בשנת 1989 ישבתי במעבדה שלי — המעבדה להתפתחות המוח ומערכת העצבים באוניברסיטת שיקגו — והבטתי בתוצאות ניסוי שנערך לאחרונה, כשהלבורנט שלי הציץ מבעד לפתח . "אופרה וינפרי מחפשת אותך . " "כן, בטח . קח הודעה . " כל הלילה כתבתי ; תוצאות הניסוי נראו לי משובשות לחלוטין . לא היה לי מצב רוח למתיחות . הוא גיחך . "לא . באמת . זה מישהו מ'הארפּוֹ' . " לא הייתה שום סיבה שאופרה תתקשר אליי . הייתי פסיכיאטר ילדים צעיר, וחקרתי את השפעות הדחק והטראומה על ההתפתחות . קומץ אנשים הכיר את עבודתי ; רוב עמיתיי הפסיכיאטרים לא העריכו במיוחד את מדעי המוח, או את נושא טראומות הילדות . תפקידה של הטראומה כגורם מכריע בבריאות הגוף והנפש טרם נחקר . חשבתי שאחד מחבריי מותח אותי . אבל קיבלתי את השיחה . "גברת וינפרי עורכת כנס של מומחים לאומיים להתעללות בילדים בוושינגטון בעוד שבועיים . נשמח אם תשתתף . " אחרי הסברים נוספים התברר שבפגישה ישתתפו הרבה אנשים וארגונים מבוססים וידועי שם . המחקר שלי — על השפעות הטראומה על התפתחות המוח — יטבע בים הפרספקטיבות הרווחות והמקובלות פוליטית . סירבתי בנימוס . כעבור כמה שבועות קיבלתי טלפון נוסף . "אופרה מזמינה אותך לריטריט של יום אחד בחווה שלה באינדיאנה . יהיו שם שני אנשים נוספים, אתה ואופרה . אנחנו רוצים לערוך סיעור מוחות ולהעלות פתרונות אפשריים לסוגיית ההתעללות בילדים . " הפעם, כשחשבתי שאוכל לתרום בצורה משמעותית יותר, קיבלתי את ההזמנה . הקול הדומיננטי באותו יום היה של אנדרו וקס, סופר ועורך דין בעל מומחיות בייצוג ילדים . עבודתו החלוצית הדגישה את הצורך לאתר אנשים שהורשעו בהתעללות בילדים ; באותה עת הם יכלו לנוע ממדינה למדינה, ולא הייתה שום אפשרות לעקוב אחריהם ולבדוק אם הם עומדים במגבלות שהוטלו עליהם ומתרחקים
|
|