|
|
עמוד:13
הקדמה 13 בכתיבתו תהיתי אם אכן יש לי את יכולת הכתיבה בעברית שתצדיק פרסום של ספר, ואם אכן אני האדם הנכון לכתוב ספר על הקולנוע הישראלי . כמי שגדל בארגנטינה עד גיל ,19 לא ינקתי מהתרבות המקומית, לא הייתי בקיא במנטאליות ובקונפליקטים הלאומיים הישראליים, ולא הכרתי מספיק את ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי . נראה תמוה מעט שאני, העולה החדש, אכתוב ספר כזה . אבל נראה היה באותן שנים שעמיתי אינם ששים להביע הערכה לקולנוע המקומי או לכתוב עליו בהרחבה . ב – ,2005 התחלתי לכתוב בכתב – העת סינמטק . העורכים דן ועדנה פיינרו הטילו עלי לראיין במאים ישראלים . כאדם צעיר בתחילת הקריירה שלו החלטתי להסתיר מהם את התחושות שלי שאינני כשיר לכך, ואימצתי אסטרטגיה שנראתה לי מועילה : למחוק כל דיון על ה"ישראליות" של הסרטים ולהתמקד לעומת זאת אך ורק בשפה הקולנועית שלהם . אך בעשותי זאת הבנתי שאני עושה משהו שלא הִרבּוּ לעשות כאן בעבר : להתייחס לסרטים הישראליים קודם כול בתור קולנוע, בתור אמנות, כשעניין ה"ישראליוּת" מתפלח לו פנימה דרך הדיון האסתטי בדרכים חדשות ומפתיעות . כך התחיל מסע מרתק שהסתיים בקרחונים בארץ החמסינים . באותן השנים הופתעתי לגלות שכמוני, עולים חדשים אחרים התאהבו גם הם בקולנוע הישראלי הישן והחדש ועמלו כדי להנציחו . למשל, מָרָט פַּרחוֹמוֹבסקי הוא שיזם את פרויקט מאגר העדויות — כלומר שוב, העולה החדש הוא שהכיר בצורך לשמר את העבר של הקולנוע הישראלי לפני שזה יתפוגג . בד בבד, רפאל נדג'ארי הצרפתי הוא שהשקיע את מרצו ביצירת סרט על ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי . הכול התחיל בסביבות 2008 . היום, שמונה שנים לאחר מכן, ה"צברים" כבר הצטרפו לדיון, ורוֹוֵח יותר להלל ולהעריך את
|
|