|
|
עמוד:11
הקדמה 11 להפך . הבחירה אישית וסובייקטיבית בתכלית, ומקורה באמונה שלי שסרטים אלה שווים דיון מעמיק, ושאפשר לבחון באמצעותם בצורה מעניינת את הזהויות שלנו ומאפייני הקולנוע שלנו . כמו כן, כמו בספר הקודם, גם כאן החלוקה לפרקים נעשתה לצורכי נוחות, סדר ועיצוב . הסרטים שמופיעים בפרק "מרד" עוררו בי תחושה שמקומם שם, אך הם לא בהכרח מהווים דיון בנושא המרד כנושא מרכזי, וסרטים אחרים מפרקים אחרים אולי יכלו גם הם להיכלל תחת הכותרת ההיא . וכך גם בנוגע לכותרות הפרקים האחרים . עם זאת, מילים כמו "מרד", "הסגר" ו"גווייה" אכן נותנות ביטוי פיוטי לכיוון הכללי שהספר מכוון אליו, והוא הצמיחה של קולנוע אפל, קודר, אלים, זועם ומטריד . למרות שבמפגשים שערכנו היוצרים לא התבטאו באלימות ובזעם אלא דווקא בנעימות וקבלה, הסרטים הישראלים החדשים שיצרו דנים בצורה ישירה וכואבת באלימות החברתית והפוליטית שפוקדת את האזור . אם ניכר מאפיין בולט בקולנוע המקומי בשנים האחרונות הרי הוא הצפה של סרטים החושפים את האלימות הישראלית הפנימית . אלימות מגדרית, חברתית, פוליטית ואחרת . במהלך כתיבת הדוקטורט תהיתי על התופעה הזאת וניסיתי לפתח את מחשבותי לכלל מאמר עיתונאי, אבל אז נטע אלכסנדר פרסמה ב"הארץ" טקסט מרשים שנתן ביטוי מדויק למשהו שמן הסתם הורגש גם אצל אחרים : היא קראה לתופעה הזאת "האלימות החדשה" . חשתי קנאה, כמו שחש מי שנלקח ממנו משהו שמעולם לא היה שלו . היו לי דברים דומים ושונים להגיד על התופעה הזאת, אך היא הקדימה אותי, הרבה לפני שהספקתי לסדר את המחשבות . הנטייה הראשונה שלי הייתה לכתוב בספר מאמר תגובה לנטע . להכיר בנקודות המעניינות שהיא העלתה, אך גם לבקר חלק מדבריה ולפתח נושאים אחרים .
|
|