|
|
עמוד:12
פרק ראשון 12 שלשונות לטיניות ( צרפתית, איטלקית ועוד ) שונות זו מזו . יתר על כן, סין מאוכלסת עד מאוד זה מאות שנים . ב – 1393 כבר היו בה כ – 60 מיליון תושבים, ב – 1600 — 150 מיליון, וב – 1800 — 300 מיליון . אותם עשרות מיליונים ולימים מאות מיליונים הפזורים בהרים ובעמקים צחיחים, דחוקים בבקעות נהרות ולאורך חופי הים, עסקו בכל משלח יד אפשרי ותפסו כל שלב בסולם העושר, השׂררה, החוכמה, הכישורים או הרגישות . מה המשמעות אפוא של דיבור על "התרבות" או "הנפש" של סין ? בזכות טיבם של מקורותינו, התשובה פשוטה למדי . המחשבה הסינית נמסרה על ידי מעמד של אנשים יודעי ספר בעלי השכלה אחידה כמעט . הם שבראו או לכל הפחות ביטאו את תרבותה של סין, ולא הרוב שאינו יודע קרוא וכתוב . אין זה אומר, כמובן, שהסינים יודעי הספר היו זהים בהיבט האינטלקטואלי . אבל אם התקיימה אחדות מה בתרבותם, אם זו לא הייתה רצף מאורעות סתמי, בהכרח היו לה סימני היכר יציבים במידה זו או אחרת . ההיסטוריונים נהגו לראות בסין מופת לאומה סטטית, בלתי משתנה כל כך עד שנדמה כאילו פרשה מן ההיסטוריה . אלא שרוב ההיסטוריונים המומחים יותר גורסים כעת את ההפך, וסבורני שהצדק איתם . אין בכך לומר שסימני ההיכר היציבים של הסינים היו מהותיים בתרבותם יותר מן הלא יציבים, אלא רק זאת : סימני ההיכר היציבים הם שהפכו את המחשבה הסינית למחשבה סינית
|
|