|
|
עמוד:11
11 העבר . על ציר הזמן, אם נבקש לתאר את הלידה, הגדילה וההתפתחות של דבר מה, שורשים הם ההתחלה, והם מתפשטים בחלל כדי להיזון מכל מקור נגיש ( אם נוקטים במטפורה הבוטנית, יש לסחוט אותה עד למלוא הפוטנציאל שלה ) . בקצה האחר של ציר הזמן ישנן הזהויות, שמאכלסות את ההווה — הווה בתנועה, שתמיד מוכן להקרין את עצמו אל העתיד, ובו בזמן נעשה בעצמו עבר . בכל נקודה בציר הכרונולוגי, זהויות הן יעד : מאופיינות על ידי חללים מנטליים וחומריים מוגדרים היטב, אבל תמיד לא יציבים ומשתנים, כפי שנכון לגבי כל דבר חי . לא לראות עוד את החיוניות של ה ז ה ו י ו ת , פירושו להכחיש התבוננות ה י ס ט ו ר י ת בהן ובשורשים שהן נובטות מהם, או ב"מקורות" שלהם . פירושו להתייחס אליהן כאל ב ל ת י נ י ת נ ו ת ל ש י נ ו י ביחס לעתיד, ולהקדיש את עצמנו לא לשימורן חיוֹת — בהתאמות ההולמות — אלא להקפאתן, לארגונן על פי חוקים, לתחימתן במוזיאונים . פירושו להתייחס אליהן כאל ב ל ת י נ י ת נ ו ת ל ש י נ ו י ביחס לעבר — עבר שהופך בדרך זו לאגדה בלבד ולערפל קולוסאלי . זהו אליל המקורות שצץ שוב, בניגוד לכל ראָיה, בניגוד לכל היגיון . ודבר זה מצדיק את הבחירות הרדיקליות של מי שאינם מגבילים את עצמם להמלצה על זהירות בשימוש במושגים ובטרמינולוגיה, אלא מתנגדים להם, עד שהם מסלקים אותם מאוצר המילים ומהדמיון הקולקטיבי .
|
|