|
|
עמוד:13
13 ים סוף, הים העצוב ובריטניה הייתה למעצמה הימית ששלטה בסחר הבין-לאומי . הצרפתים לא השלימו עם מפלתם, בייחוד לאחר שחוללו כמה שנים לאחר מכן את המהפכה הגדולה בביתם . היות שהבריטים שלטו בהודו עצמה ובדרך הימית אליה, שעברה סביב יבשת אפריקה, ביקשו הצרפתים לקנות שליטה בנתיב הקצר יותר שעבר דרך מצרים והים האדום . על רקע זה הופיעו בצרפת תוכניות לכיבוש מצרים ולכריית תעלה . ביולי 1798 פלש נפוליאון בונפארט למצרים ובכיסו פקודת ממשלת המהפכה בפריז : "המפקד העליון של 'צבא המזרח' ינהיג את כוחות היבשה והים אל מצרים ויכבשנה [ . . . ] הוא יבקע את מצר היבשה של סואץ [ יחפור בו תעלה ] ויבטיח לרפובליקה הצרפתית את השליטה ואת הבעלות הבלעדית על הים האדום" . ואכן, חודשים אחדים לאחר השלמת כיבוש מצרים הורה בונאפרט לבדוק את הנושא, אלא שהמהנדסים שלו חישבו ומצאו, בטעות, שהים האדום גבוה בכעשרה מטרים מהים התיכון ושהזרימה שתיווצר לא תאפשר לכרות תעלה ישירה ביניהם . תחת זאת המליצו לכרות תעלה מהנילוס לים האדום . חישוביהם אלה, שבעטיים הוזנח באותה עת הרעיון כולו, לא הופרכו סופית עד 1847 . הרפתקת כיבוש מצרים בידי נפוליאון והצרפתים לא ארכה יותר משלוש שנים, אך הותירה את חותמה, בין השאר בתחום הארכיאולוגיה . תחת נפוליאון הגיעו מצריימה צוותים של אנשי מדע שהניחו את התשתית המודרנית לחקר מצרים ועתיקותיה . הם תרו גם אחר שרידי ניסיונות עתיקים לכרות תעלות במצר סואץ . הצרפתים, כפי שתיעדו באופן מפורט ( בשורה של 37 כרכים, Descriptions de l ' Égypte , שהופיעו בפריז בשנים - 1829 1809 ) , מצאו שרידים והוכחות למאמציהם של הקדמונים לחבר את נתיבי המים . מאמצים אלה באו לידי ביטוי בניסיונות לחפור ולחבר בין נהר הנילוס לים האדום . חפירות כאלה נערכו למשל
|
|