|
|
עמוד:12
12 כולם אהבו לבוא לדבר עם אימא שלי ולהתייעץ אִתה בענייני חינוך . לא הבנתי למה אימא העמידה פנים כאילו המצאתי את עפרה, כאילו עפרה לא הייתה אף פעם, כאילו שבכלל לא הייתה ילדה כזאת, קטנה, שחרחורת, עם ידיים מתוקות וקטנות ועם חיוך רחב . בכל זאת לא ויתרתי ושאלתי גם את הדוד משה, שטייל אתי בערבים על הדשא בקיבוץ, אולי הוא יודע לאן עפרה נעלמה . הוא בדק בעדינות אם שאלתי את אימא, וכשעניתי “כן״, הוא המשיך לבדוק מה אימא השיבה, וכשעניתי “לא אמרה כלום״, אמר, “לא יפה . צריך לדבר עם ילדים כאילו הם אנשים קטנים״, ואז שאל אם אני יודעת לצייץ כמו ציפור ועניתי שלא, וידעתי שהדוד משה יתחיל מיד לצייץ כמו ציפור, ציוץ שאף אחד לא יכול להבדיל בינו ובין ציפור, אבל עכשיו לא רציתי לשמוע ציוץ כמו ציפור . רציתי לדעת איפה עפרה, והבנתי שגם משה לא יגיד . יום אחד אבא הגיע לבקר בקיבוץ וטיילתי גם אתו בדשא . שאלתי על עפרה והפנים שלו מיד השתנו והוא נראה כועס ולא ענה לי, ורק אמר שכשאהיה גדולה אבין . בסוף, אחרי שמצאו אצל הדס ואילת גזזת, גילחו את השיער של כל הילדים, ויש ילדים שזוכרים שגם עשו לנו הקרנות . ב . בנען, כשהייתה למישהו נזלת הוא אמר “יש לי אף״ . יום אחד הגעתי ל״חדר״ של אימא כשהיו אצלה חברות מיד אליהו, מורות מדופלמות, ואני הגעתי יחפה כי בנען הילדים הלכו יחפים כל הזמן, ולא לבשתי חולצה, כי בנען הילדים הלכו רק עם תחתונים והיו עירומים למעלה, ואמרתי “אימא יש לי אף״, והמורות אמרו, “בטח שיש לך אף, לכולם יש אף . אבל לך יש נזלת״, ועיוו את פרצופן, מתפלאות על העברית
|
|