|
|
עמוד:9
9 הייתי צריכה להתרגל לזה וגם לכך שאימא שלי גרה לחוד, שלא היה לי חדר משלי או פינה משלי או צבעים משלי . לכל ילד הייתה רק מגֵרה בארון . לשם הכנסתי את הציורים שלי, את הצבעים ואת הסודות שלי . עברנו לנען משום שאמי לא יכלה להישאר בבית ביד אליהו לאחר מותה של עפרה משיתוק ילדים . צביה, בת דודתי המבוגרת ממני בשתים ֿעשרה שנה, הסבירה לי עשרות שנים מאוחר יותר שבאוגוסט 1950 הגיעה המגֵפה לשיא . אחותי התינוקת נפטרה באותו חודש, ואחר כך השתנו החיים בבית באופן קיצוני . “ אימא שלך לא יצאה מהבית כמה שבועות . היא ישבה בחדר, בהתה בקיר ולא דיברה״ . וכך, ההזמנה לעבור לנען, לצד בני משפחתנו שהתגוררו שם, התקבלה בברכה . התלוויתי לאימא . חיינו בנען והיינו מאושרות . ושכחנו את עפרה . רק לפעמים, במקרים בודדים, ראיתי שאימא בכל זאת זכרה את הבת הקטנה שלה . “לקבוצה בקיבוץ הגיעו ילדים מהגולה, בלי הורים״ . כתבתי ביומן כמה שנים מאוחר יותר . “הם היו ילדים קטנים, אולי בני חמש, והמטפלות רחצו אותם כל הזמן״ . כמוני הם ידעו לשרוך שרוכים לבד וגם ללכת לבית-כיסא, ולא רצו להשתמש בסירים . אני הייתי אחראית על ילד אחד, ולימדתי אותו איך להתנהג בקיבוץ, שיבין שעכשיו הוא כבר לא בגולה ולא צריך ללבוש סוודר אחד על השני כי בישראל חם, ואפשר לאכול כמה שרוצים, ולא צריך להחביא אוכל . אמנם לא היה בשר כל יום וגם לא ביצים, אבל היו תפוחי אדמה, ותפוזים, ולחם . אני דווקא החבאתי את הסוכריות שסבתא הביאה לי למרות
|
|