|
|
עמוד:8
8 שנקרא “בית ילדים״ או “הבית״, והיה להם חדר אוכל שלהם, ומי שטיפלה בהם לא הייתה אימא או סבתא אלא “מטפלת״, שלא הייתה קרובת משפחה . המטפלת הביאה לילדים אוכל מהמטבח, ליד חדר האוכל של המבוגרים, הניחה על השולחן, וכולם היו חייבים לאכול באותו זמן, גם אם לא היו רעבים . אני לא אכלתי . לא רציתי להכניס כלום לפה והמטפלת האכילה אותי בכוח . היא סתמה לי את האף, וכשהפה נפתח כדי לנשום, דחפה לתוכו קציצות תרד, ששנאתי במיוחד . אבל המטפלת לא חיכתה עד שאסיים, וכשהיא זזה הוצאתי את הקציצות מהפה וזרקתי אותן מתחת לארון . לא אכלתי . הסתפקתי בשתיית מים . בכל מקום בקיבוץ הייתה ברזייה, ואני נצמדתי אליה ושתיתי . במבט לאחור אני תוהה אם כבר אז, כל כך מהר אחרי שהכול קרה, כבר לא רציתי גוף . התארגנות הבוקר הייתה קשה במיוחד כי המטפלת רצתה שהכול יהיה מהיר . “אין לי זמן לבזבז״, אמרה . מכיוון שידעתי לשרוך שרוכי נעליים, שרכתי בבוקר לעצמי ולילדים אחרים, וכך חסכנו זמן . אחר כך הילדים ישבו על סיר ולא הלכו לבית-שימוש ( בעיר קראו למקום הזה “בית-שימוש״ ובנען קראו לו “בית-כיסא״ ) . אני כבר ידעתי ללכת לבד לבית-שימוש, בלי לקבל עזרה מאימא או אבא או סבתא . אבל בנען המטפלת אמרה שאם כל ילד ילך בבוקר לבית-כיסא, ויש רק בית-כיסא אחד, זה ייקח המון זמן . למטפלת, כבר ברור, לא היה המון זמן . לכן היא הושיבה את כולם על סירים ועברה מאחד לשני לנגב להם, ובאותו זמן גם האכילה את אלה שלא גמרו . “כך אנחנו חוסכים בזמן״, אמרה .
|
|