|
|
עמוד:12
12 אורנה מונדשיין מחלק לשלושה שלבים : 1 . לשיטתו של בכטין, הרומן היווני הוא הטיפוס הראשון של הרומן העתיק, ובו יסודות של זמן הרפתקה על רקע מרחב גאוגרפי רחב . לא פעם בזמן ההתרחשות מתערב כוח עליון, ואחד המוטיבים המרכזיים הוא מוטיב הפגישה, מוטיב אוניברסלי שענפיו משתרגים בספרות לתקופותיה עד ימינו . מהספרות הרומית הוא סוקר את סטיריקון של פטרוניוס ואת חמור הזהב של אפוליאוס . כאן נוצרה המטמורפוזה כחלק מן ההרפתקה, רצף הזמן תָחום ומוגדר, והמרחב נעשה קונקרטי . לקבוצה זו שייכים גם הרומן הביוגרפי והאוטוביוגרפי, והם המקור ליצירת תודעה עצמית, פרטית ופומבית . 2 . לאחר מכן מציין בכטין את המאפיינים הכרונוטופיים הייחודיים של רומן האבירים . על רצף הזמן הריאלי מופיע ה"פתאום" של ההרפתקאות הפלאיות במרחב הפלאי, ולגיבורים מתחיל להתגבש אופי אינדיווידואלי . כרונוטופ זה עתיד להתפורר עם הופעת יצירות בעלות אופי סטירי ופארודי - הנוכל, המוקיון והאוויל - הזרות לעולם . לפעמים, כמו ב"דון קישוט", נמצא הכלאה בין הכרונוטופ הפלאי לכרונוטופ האחרוּת . 3 . ברומן של רבלה נמצא זיקה מיוחדת בין האדם ופעולותיו לבין העולם של המרחב והזמן . תמונת עולם זו יוצאת נגד התפיסה הימי – ביניימית ומחזירה את הריאליות למילים ולמשמעותן . הזמן הוא זמן קולקטיבי, זמן של עשייה, של חתירה קדימה בתנועתיות מתמדת, תוך כדי תיאור הגוף ופעולותיו ברצף הזמן והמרחב . כרונוטופ זה השפיע על הספרות מן המאות ה – 19 וה – ,20 שמתוכה מתמקד בכטין ביצירותיהם של בלזק, של סטנדהל, של דוסטויבסקי ושל טולסטוי . סטייסי ברטון ( Burton ( מציינת שהיוצר היחיד
|
|