|
|
עמוד:14
14 ז'אק דרידה הפרפורמטיבי, "הבה", כדי להפיצם ולהרחיקם, בהטעימו כך את הזיקה ההכרחית בין דיבור לחלל, בין חלל לטקסטואליות, ואת החֲלָלוּת כתנאי אפשרות לקשר . בין הזהה אין קשר, הוא מתריע ; סימביוזה אינה קשר . מעתה ואילך, הוא מחייבם לכתוב כדי למסור, הוא מחייבם לקבל את ממד הזמן ועמו את ההשעיה, את המיעון ואת הציפייה, כשהוא מציע, למעשה, כי הם כתבו מאז ומעולם, הגם שלא הודו בכך, הגם שניסו - לשווא - להיאבק בנתון הקדום של קיומם . שוב, דרידה אינו מפתח את טיעונו במסה שלפנינו בכיוון זה . אך שאלת המהלך המטפיזי כחיפוש אחר נוכחות מוחלטת נדונה בחיבורים רבים מפרי עטו, ועוד נחזור אליה בהמשך . כאן הוא רומז על השאלה ( ובתוך כך נשען על מצע הנוכחות, כשהוא עוסק בסוגיית תקפות ההבחנה בין מקור לתרגום ) בצטטו את המובאה הראשונה דווקא מבראשית י' פסוקים 31 - ,32 כלומר לא מן הפסוקים הראשונים של פרק י"א, פרשת בבל . פיזור בני נוח, ריבוי השמות הפרטיים, מוצגים בפנינו קודם למחאה אדירת העוצמה אך המעודנת של מועצת החכמים ( ברשימה החותמת את פרק י' שום אישה אינה מופיעה בשמה . בין חוה לשרה, בינות לשמות הרבים של בני האדם הסובבים עלי ארץ, כל אחד ייחודי, נמנות רק שלוש נשים בעלות שם פרטי . שָמָה נגיע עוד, בסוגריים ) . ודוק : אלוהים מתערב לא כדי לשמוט את הקרקע מן התשוקה האנציקלופדית . אדרבא, הוא רוצה בשמו, באמצעות שמו, להפעיל את הדינמיקה האנציקלופדית, על פתיחותיה ותמורותיה, כלומר, את הדינמיקה הדקונסטרוקטיבית, המבקשת כבני שֵם, היא אינה פטורה מזאת כלל ועיקר, יש לה מגדלים בראש, לחשוב את הכול, להסביר כל שיח, ובעת ובעונה אחת להכיר בגבול, במאויָם, לסגת, לוותר, לשבור את הכלים ולהיחבא אליהם, תמיד עמם, עם החלקים . כמו בנימין : צריך לעקוב אחר לוס במאבקו עם הדרקון "קישוט", לשמוע את האספרנטו הכוכבי של יצורי שרבארט או לראות את ה"מלאך
|
|