|
|
עמוד:10
10 תחיה עשת אלפי ישראלים עלו לגגות בתיהם כדי להמתין לנחיתה, שהייתה אמורה להתרחש סמוך לאולפני הרצליה . ממשאל שנערך ביום התוכנית ( ובו השתתפו כ- 17 אלף איש ) עלה כי % 54 מקרב 4 ומאות אף הנסקרים טענו שהם מאמינים בקיומם של עב"מים, התקשרו למערכת התוכנית וסיפרו שראו עב"ם . למחרת השידור הופיעה בשער עיתון מעריב הכותרת הזאת : "הלילה שבו כל המדינה חיכתה - ומי לא בא ? החייזרים" . בגוף הידיעה כתב העיתונאי אורי ארזי : "כבר לא חשוב אם חייזרים ינחתו פה או לא - עם ישראל השתגע . בבתי ספר, במקומות עבודה ובבתים פרטיים הפכה הציפייה לשיחת היום" . ואמנם בעשור האחרון של המאה ה- ,20 יותר מ- 50 שנה לאחר הופעתה של העדות הראשונה על "צלחת מעופפת" בארצות הברית, גבר העיסוק בעב"מים ובחוצנים בתרבות המערבית בכלל ובישראל בפרט . היה נדמה אז כאילו חלליות נחתו בישראל בהמוניהן, ואלפי חוצנים השתלטו על כל חלקה טובה בה : על מסכי הטלוויזיה, על העיתונים היומיים, על אתרי האינטרנט ועל שלטי החוצות . העניין בעב"מים ובחוצנים, שפרח בישראל בזירות שונות בשנות ה- 90 ולאחר מכן דעך, נדון בספר זה כחלק ממכלול 5 התמודדויות עם שאלות הנוגעות לזהות ולאחרוּת ( otherness ) . בשנות ה- 90 הועמדו הדמויות החלליות האלה אל מול מה שהוגדר ונתפס כאנושי, וסייעו להגדיר ולסמן זהות אנושית גלובלית, קולקטיבית ואישית . אפשר לראות בעיסוק הגובר בעב"מים ובחוצנים בשנים אלה אמצעי להתמודד עם הבעייתיות שבזהות הישראלית, הקולקטיבית והאישית . באותה תקופה החלה להתפרק מדינת הרווחה, השסעים החברתיים העמיקו, והמאבקים הנוגעים לגבולותיה הקולקטיביים של החברה הישראלית ולסמליה 6 המרכזיים החריפו . הפרקטיקה המרכזית שדרכה הובנו האחר העב"מי והזהות שהוצבה מולו התמצתה בחוויית המפגש עמו . היא הייתה
|
|