|
|
עמוד:8
8 ניקולא יוזגוף אורבך הציוני שהחל להתגבש בפלשתינה העות'מאנית למן שלהי המאה ה- 19 ועד להכרזה על עצמאות המדינה בשנת 1948 הוא למעשה מרחב מעבר או מרחב ביניים בין מרחב הגלות למרחב הישראלי האוטונומי . תפקודו של המרחב הציוני הוא סימבולי יותר מאשר מרחבי-ממשי, שכן עד קום מדינת ישראל מימשו את הרעיון הציוני שיעור נמוך מאוד מכלל יהודי העולם ( כ- % 5 בלבד ) . ברם, בספרות ובעיתונות העם היהודי בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 התקיים המרחב הציוני בהיקפים נרחבים יותר . התממשות המרחב הציוני היא תולדה של שיח ספרותי ופובליציסטי שהתקיים בגלות . בתחילה פעל מרחב זה כמרחב מדומיין שיהודים כתבו על אודותיו וערגו אליו מעל דפי גיליונות כתבי העת הספרותיים והיומונים . התרחבות הכתיבה על אודות ציון והציונות הביאה להופעת פעילויות והתארגנויות של ארגונים וגופים ציוניים שהוקמו בגלות, ואלו קידמו והרחיבו את יריעת הכתיבה הפובליציסטית והספרותית על אודות ציון והציונות . מניעי הכותבים והעסקנים הציונים היו לאומיים וחילוניים, בדומה לעמים אחרים שביקשו תקומה לאומית לעמם בעת ההיא . בשונה מהם, בקרב רבים מהציונים פיעמה לצד ההתעוררות הלאומית-חילונית גם כמיהה נושנה דתית, תנ"כית, לשיבה אל המולדת ההיסטורית שהבטיח האל לעמו מקדמת דנא . בשלב כלשהו במפנה המאה ה- ,20 המרחב הציוני שהתגבש והתפתח בספרות העברית ובספרות האירופית החל ללבוש דמות ממשית . רעיונותיו התגשמו בעשייה, כאשר חלקים הולכים וגדלים מהעם היהודי נחשפו אליו והיו שותפים לו, אף על פי שבפועל הוא היה עדיין רעיון תיאורטי, ורק עם הקמת המדינה קיבל ביטוי ממשי והשלים את הטרנספורמציה שלו, בהופכו ממרחב יהודי- גלותי למרחב ישראלי אוטונומי . חיבור זה מתמקד ביצירות ספרות שנכתבו ופורסמו בפרק הזמן שבמפנה המאה ה- ,20 תקופה שבה התרחשו תמורות עמוקות
|
|