|
|
עמוד:10
10 איתן מכטר | אביטל מאיה מכטר מעוז עזריהו בספרו תל אביב - העיר האמיתית ( עזריהו 2005 ) מסביר כיצד הפכה העיר למושג מפתח בתרבות הישראלית . העיר תל אביב היא הגשמתו והתגלמותו של הרעיון הציוני החורג מעבר לעצמו והופך למיתוס הכינון של העבריות החדשה היכולה למזג בין המקומי לאוניברסלי . האידאה הציונית קיבלה ביטוי מוחשי במלט ובלבנים, אך הפיגום המיתי הוא הפיגום האמיתי בבנייתה כאיקון תרבותי . תל אביב נקראה על שמו של ספר החזון של 1 והפכה לבירתו הלא – רשמית של “עם חברת המופת ההרצליאנית הספר", ל"עיר עולם" ללא הפסקה, דינמית ומתוחכמת, נאורה וסובלנית, שנזקקה לניגוד המיתי המובהק לירושלים כדי להתפתח לכדי פירוש חדש של הזהות וההיסטוריה היהודית . בירושלים התפתחה תאולוגיה אורבנית המתגלה בכל פינות העיר והמלווה במתח משיחי המבקש להתפרץ בה בכל רגע . המיתוס של תל אביב הוא מיתוס של העדר המיתוס, של ההופעה עצמה, של הקונקרטי הדוחה את האסכטולוגי . בספר במו ידיו - פרקי אליק ( שמיר 1972 ) קרא משה שמיר להופעתה של הציביליזציה העברית החדשה “יש מאין", דווקא מתוך ניתוק מרצף היסטורי של האסכטולוגיה המשיחית יהודית – אורתודוקסית מכאן ושל תנועת ההשכלה המתבוללת מכאן . תל אביב אף היא צמחה לכאורה מהים כעיר שאין לה היסטוריה טעונה מדי המעיקה על הווייתה, שאין לה כנסייה דתית או פוליטית שאפשר לדכא באמצעותה את המחשבה, היצירה והיוזמה . המיתוס התל אביבי הוא התקוממות החיים נגד עול הנרטיבים הגדולים הנוטים לחנוק את רוחה . זהו המיתוס של ההשתחררות ממיתוס . זלי גורביץ' ( 2006 ) כותב כי “עיר ללא הפסקה" מסמלת את השתחררות העיר מתפקידה המודרניסטי לשמש עורף עירוני להתיישבות העובדת והחלוצית בראשית הציונות . העיר החדשה יוצרת מרחב אורבני ותרבותי הנע בין עבריות לעולמיות, בין ראשוניות לפוסט – מודרניות, בין סתמיות לחזון . העיר עצמה היא סוג של חידוש בתוך
|
|