|
|
עמוד:11
פתח דבר 11 פרסום איגרותיו העבריות של יהודה הלפמן שנשלחו בשנת 1958 לבלשן, חוקר הפולקלור והיידישיסט המושבע יוסף צ'רניאק, הוא צעד חשוב בחקר שפתם, תרבותם והשקפת עולמם של אנשי העברית הסובייטים . הייחודיות באיגרות הללו היא גם בכך שהחיים הובילו את הלפמן, מורה לעברית לשעבר ממינסק, לקצה ה"יבשת" היהודית-סובייטית – לבירוביג'אן . בירוביג'אן, אולי האוטופיה הבולטת ביותר ב"בנייה הלאומית" בברית המועצות, היה באופן פרדוקסלי המקום היהודי ביותר ובו-זמנית הסובייטי ביותר במדינה . להפתעתנו, כפי שמראה לנו דב-בער קוטלרמן, הלפמן לא היה היחיד ב"ציון האדומה" ששמר על שפת ציון המקורית . איגרותיו של יהודה הלפמן הן מסמך אותנטי מתולדות היהדות הסובייטית . איש העברית מבירוביג'אן כותב לידידו, שזה לא מכבר השתחרר מהגולאג, על כל דבר אפשרי : על גורלו הטרגי, על בעיות חיי היום-יום, על מצב סופרי היידיש המקומיים, על הספרות היהודית בימי הביניים, על "ריב הלשונות" בתחילת המאה העשרים, על יצירותיהם של "סופרי המופת שלנו בשתי הלשונות" ושל הסופרים הרוסים, ועל מאמרים שהזדמן לו לקרוא בעיתונים ובכתבי עת ספרותיים בשפה הרוסית . האיגרות מאפשרות לשחזר לא רק את "ארון הספרים" של הלפמן אלא גם את עולמו הרוחני, שכה אופייני לאנשי שלומו ודורו . עולמו משדך בין דברים מנוגדים לכאורה, אך כל מי שמכיר את המנטליות הסובייטית יבין שאלה ניגודים מדומיינים . הלפמן מפגין בו-זמנית אתאיזם ואהבה עמוקה לטקסטים דתיים קלסיים בשפת הקודש, שבהם הוא רואה בראש ובראשונה אוצר לאומי . הוא אוהב את מדינת ישראל, קורא בצמא את העיתונים הישראליים שהתגלגלו לידיו במקרה, ובאותה נשימה מביע אמונה זהירה בבשורת הליברליזציה שבתחילת "הפשרת השלגים" הסובייטית . אהבתו חסרת הגבולות לקלסיקונים של הספרות העברית משתרגת בכבוד שהוא רוחש כלפי המגמתיות ביותר שביצירות הספרות הסובייטית בשפה הרוסית . זהו דבר טבעי לחלוטין בעבור האנשים מסוגו של הלפמן . כזה היה גם סבי שלי . מספר ניכר של יהודי ברית המועצות חיו חיים יהודיים שלא היו דומים לחיי אחיהם במערב, אך היו אלה חיים לא פחות אינטנסיביים מבחינה לאומית . צורות החיים הללו של התרבות היהודית הסובייטית לא משכו את
|
|