|
|
עמוד:13
שבהם ראה אור כבר ב ‑ ,1948 שנים מעטות אחרי המלחמה . כוונתי לספרה של מרגיטה שוואלב "העיניים שכבו" . השני הוא ספרה זה של שקודובה, "שלוש שנים בלי שם", שכאמור ראה אור ב ‑ ,1962 אך כתיבתו החלה כבר בשנות ה ‑ 50 . חלפו כשישה עשורים, ורק עתה מתפרסם ספר זה לראשונה מחוץ לגבולות סלובקיה, בתרגום לעברית . מעטים ונדירים הם מי שחיו במציאות החיים של אושוויץ לאורך שנים ושרדו . הם היו עדים לתהליכי ההתבהמות, לאכזריות, למוות ההמוני, לרעב, לאימה, להשפלה, לסחי ולצפיפות ונותרו בחיים כדי לספר . בודדות עשו זאת כעדות טרייה 2 מרבית החומר המצוי בידינו על אודות אירועי השואהסמוך להתרחשויות עצמן . מורכב ממסמכים גרמניים, ממעט הצילומים שצולמו בידי גרמנים ומזיכרונות של ניצולים, שמרביתם סופרו במרחק זמן מההתרחשויות . באופן זה נותר סיפורן של זירות הרצח הקשות ביותר בהיסטוריוגרפיה של השואה כאשר נעדרים ממנו עיניהם וקולם של הקורבנות שחוו את האימה והזוועה . שקודובה, קולה, תיאוריה והבחירות של מילותיה מבהירים מהי המשמעות של לחיות באושוויץ, מהי המהות של בירקנאו, איך חיים 1,000 ימים לצד המוות . בספרה ‑ אולי באופן אירוני משהו ‑ היא מחיה, עבור מי שלא היה שם, את אושוויץ ובירקנאו של העם היהודי כפי שאף מחקר אינו יכול לעשות . ברגע מסוים בקריאת הספר הבנתי כי מונחת לפני הארכיאולוגיה של אושוויץ, כפי שבחרתי להגדירה, בדרך שבה לא סופרה קודם לכן . לא ארכיאולוגיה הבנויה ממקורות גרמניים ודרך עיני המבצעים / מחוללים שהם יודעי כול, אלא הארכיאולוגיה של המחנה כפי שהיא משתקפת דרך עיני הקורבנות המנסות לפענח את אשר הן רואות ולתת לו משמעות כמידת יכולתן . יכולת זו היא יכולת אינטלקטואלית ובה בעת ולא פחות מכך גם רגשית . אומץ רב היה כרוך בהפנמת העובדה שאושוויץ פירושו מוות, במיוחד למי שנשלחו לשם ראשונים, במסגרת מה שכונה "הפתרון הסופי", ולמדו כהוויה יומיומית על מהותה של המציאות חסרת התקדים שאליה נקלעו . ניתן למצוא דמיון בין שוואלב לשקודובה . שתיהן היו בחורות צעירות שגדלו ובגרו בצ'כוסלובקיה הדמוקרטית והנאורה תחת מנהיגותו של טומאש מסריק . 2 . מרגלית נאגל ‑ גרוס הגיעה לאושוויץ בטרנספורט השני, כתבה את ספרה האוטוביוגרפי ב ‑ 1945 אך פרסמה אותו רק בשנת 2000 . אלזה פרישמן ‑ גליק, "שלוש שנים באושוויץ ‑ בירקנאו", הוצאה עצמית, ( לא צוין מקום ) . שלוש שנים ללא שם 13
|
|