|
|
עמוד:8
שבמסגרתה מסרו אנשי השב"כ עדויות כוזבות תוך ניסיון להטיל את האחריות להריגת המחבלים על תא"ל מרדכי . לענייננו אין צורך לפרט את כל שלבי הפרשה והחקירות שבאו בעקבותיה . די לציין כי הפרקליטות, ובראשה היועץ המשפטי יצחק זמיר, נחלו כישלון מוחלט בניסיונם לברר מה אירע, בלעו את הגרסה השקרית של השב"כ ופתחו במאבק נגד תא"ל מרדכי החף מפשע . במאמר, שפרסם יואל מרקוס ב"הארץ", אף סופר כיצד "יצחק זמיר, מתומרן שלא בידיעתו על ידי כמה מאנשי השב"כ, היה ראש ‑ החץ נגד מרדכי", ביקש להשעותו מצה"ל, ולאחר שלא נענה ניצל "טקס פומבי . . . כדי לצאת בהאשמה כבדה שצה"ל מזלזל בחוק" . זמיר גם דרש להעמיד את מרדכי לדין באשמת גרימת חבלה חמורה והתנהגות בלתי ‑ הולמת . אך, למרבה המזל, באותם ימים עדיין לא הגיע שלטון היועץ המשפטי למלוא עוצמתו, ובג"ץ עדיין לא היה בתמונה . לפיכך יכול היה הרמטכ"ל, משה לוי, להפעיל את שיקול דעתו, שהיה עדיף על זה של היועץ זמיר, ולהשאיר את מרדכי במסגרת השירות . גם הפרקליטות הצבאית לא קיבלה את עמדתו של זמיר והסתפקה בדין משמעתי, שממנו זוּכּה מרדכי . הפרשה התעוררה מחדש עקב תסיסה פנימית בשב"כ . סגן ראש השב"כ, ראובן חזק, נפגש עם הראש, אברהם שלום, דרש את התפטרותו עקב הפרשה, ולדרישתו הצטרפו שני ראשי אגפים בארגון, רפי מלכא ופלג רדאי . שלום דחה את הדרישה, והסכסוך הגיע עד ללשכת ראש הממשלה . בליל האירועים של קו 300 עמד בראש הממשלה יצחק שמיר . כעת היה שמעון פרס ראש הממשלה התורן של ממשלת הרוטציה . חזק נפגש איתו וסיפר לו מי אחראי להרג המחבלים, אבל פרס לא גילה רצון להתערב . בעקבות זאת פנה חזק, בפברואר ,1986 לדורית ביניש וליצחק זמיר ומסר להם את פרטי המעשה . לזמיר לא היו עד לאותו שלב עימותים של ממש עם המערכת הפוליטית, אך הפעם הוא נקט קו תקיף . בשלבים הראשונים היה זמיר מוכן להתחשב בעמדת הדרג הפוליטי ולהסתפק בפרישתם של שלום וכמה אישים נוספים ‑ אלא שפרס ושמיר סירבו לכך . זמיר הורה אפוא למפכ"ל המשטרה לפתוח בחקירה . ואולם, ההנהגה הפוליטית, שכללה לצד פרס ושמיר גם את רבין ושרים נוספים, 8 עניין לציבור
|
|