פתח דבר

עמוד:14

14 מרלין וניג פגשו אותי בצומת סואן ומבלבל בחיי, והמפגש איתם העיר בי חלק רדום וכמיהה ללא נודע . כשהתחלתי לכתוב ביקורות קולנוע לא רק על סרטי הקולנוע החרדי היה זה במידה רבה בזכותם וכחלק מהסימפוזיון הער שרחש בתוכי סביב סוגיות כמו פמיניזם, חברוּת אפלטונית וארוס . נוכחותם בחיי היא שהשיבה אליי חלקים אבודים והיא שחיברה אותי לנספחים תיאורטיים עצומים של ידע ולב . לא פלא אפוא שחילונים לצד חרדים שמטו לסתות - אנחנו רגילים לייחס את השיח האינטלקטואלי על קולנוע לשנות השישים של המאה הקודמת ואיננו מעלים בדעתנו שמתחת לפני השטח הוא רוחש כל הזמן . ובעוד אנשים שפשפו עיניהם כלא מאמינים, כי מצד אחד הבית והמשפחה שלי הם היידישקייט בהתגלמותו ומצד שני קולנוע מזוהה עם סקס סמים ורוקנרול, אישה עם שביס נכחה בסרט החדש של טרנטינו ונרשמה היסטוריה תרבותית קטנה . תקופה זו של כתיבה יום-יומית בהשראת הקשר, הביקורת, הפרשנות, הידידות, ולעיתים היריבות, הייתה עבורי שיעור בלתי נשכח ששום קורס אוניברסיטאי לא יוכל להקנות . זו הסיבה לכך שגם כיום, על אף חלוף הזמן ועם הריחוק הטבעי, אני מודה ואוהבת אותם על זה - כל אחת וכל אחד לחוד ואת שלושתם יחד . במהלך שנים אלה של כתיבת ביקורות קולנוע הפכתי לתופעה אוונגרדית בעולם מוגדר היטב שבו הבחנות ברורות ביחס למי היא אישה חרדית ומה מצופה ממנה . רק במרוצת הזמן הבנתי שאנשים מתעניינים בניגודים שאני מייצגת ומגשימה בחיי דווקא בגלל החיבורים שהם מחפשים בעצמם, ושקולנוע הוא שפה בלתי אמצעית לתווך דברים, כי בסופו של דבר הוא מייצג כאב ורגש, שהם חוויות אוניברסליות . התבגרתי . במובנים מטפוריים חוויתי גילוי אמנותי שהתעצב באישיותי ובמה שאני מסמלת . ככל שמקומי התבסס - הן בחברה החרדית והן בתעשיית הקולנוע הישראלי - הבנתי לעומק את הקושי של מושא המחקר שלי - קולנוע חרדי - וזה היה פרדוקס מובנה, כי אני זו שבחרה

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר