|
|
עמוד:14
14 תומר אושרי והזקוקים למיומנויות של יזמות, חקר, פיתוח, עבודת צוות וטוהר מידות, לומדים בשיטת השינון ו"הקאת החומר" במבחן, שיטה החוסמת בפניהם ובפני מוריהם כל ביטוי ליצירתיות ולמעוף . תלמיד שאינו מתאים לפס הייצור של ישיבה במשך שמונה שעות ביום על כיסא מאחורי שולחן בכיתה, על פי הנחיות המורה המלמד, מוצא את עצמו מחוץ לפס הייצור הנורמטיבי או נאלץ לקחת ריטלין כדי לשרוד את היום . המצב העגום הזה אינו מתקיים במדינת ישראל בלבד . זו המציאות החינוכית ברוב מדינות העולם . אומנם, צוותים חינוכיים ומנהלים רבים מודעים למצב ויוצאים מגדרם כדי לשנות את פני הדברים על ידי שינוי מקומי של מרחבי הלמידה, יצירת פדגוגיות חדשניות ועוד רעיונות רבים וטובים, אך בפועל הם אינם מצליחים לשנות את התמונה הכוללת, בשל סוכני השימור הרבים במערכות החינוך בארץ ובעולם . נראה כי כדי להפוך את פני המציאות הקיימת, קיים צורך בשינוי תודעתי ומערכתי עמוק ויסודי . חיים גזיאל מתאר את 1 הוא מתייחס מערכות החינוך שפעלו בעולם במאה שעברה . לצורך שהלך וגבר לאחר מלחמת העולם השנייה לקלוט מספר גדול של תלמידים במערכות החינוך . לצד זה נוצר הצורך לגבש תוכניות חינוכיות ולגייס ולהכשיר מורים, ובה בעת נדרש פיקוח על המשאבים הכספיים שעמדו לרשותם . על פי התפיסה הרווחת, ניתן לעמוד במשימות אלו על ידי יצירת ריכוזיות וסטנדרטיזציה, וכך בפועל יצרו המדינות המתועשות, בבואן להבטיח שוויון חברתי בשירותים הציבוריים בכלל ובחינוך בפרט, מערכות בעלות רמת מרכוּז גבוהה . גזיאל מתאר במאמרו את נקודות הכשל של הדפוס הביורוקרטי הריכוזי : דפוס זה הכביד 1 . חיים גזיאל, בית ספר בניהול עצמי : תיאוריה, מחקר ומעשה , תל אביב : רמות, ,2002 עמ' 13 - 14 .
|
|